תארו לעצמכם שאתם מקבלים משימה חשובה לארגן את ארוחת החג של המשפחה שלכם. כשבני ישראל היו במדבר, ה' נתן להם משימה דומה והסביר להם איך להתכונן לחג הפסח. זו הייתה נקודת מעבר מיוחדת, מהפסח הראשון והחד פעמי שהם חגגו כשיצאו ממצרים, להלכות הפסח שהם יחגגו מעכשיו ולתמיד.
ה' מצווה את העם בלשון רבים כדי להראות שכולם, כולל משה רבנו, שותפים בחובה הלאומית הזו יחד. התורה מסבירה לנו בדיוק מתי ואיך עושים זאת. כתוב שצריך להקריב את קורבן הפסח בֵּין הָעַרְבַּיִם, שזה הזמן המיוחד אחר הצהריים, בדיוק בין שקיעת השמש לבין הרגע שבו יורד הלילה ויוצאים הכוכבים. המילים תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ מלמדות אותנו שצריך לעשות את כל עבודות ההכנה של הקורבן.
התורה גם מדגישה שצריך לעשות את זה בדיוק בְּמֹעֲדוֹ, כלומר בזמן הקבוע שלו. הזמן הזה כל כך חשוב, עד שאפילו אם הוא נופל ביום שבת, או אם האנשים נמצאים במצב של טומאה, עדיין חובה להקריב את הקורבן.
בהמשך, ה' מבקש שנקיים את הפסח כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו. המילים האלו מרחיבות את הציווי ומזכירות לנו שצריך להקפיד על כל הפרטים, מההכנות שעושים ביום ועד אכילת הפסח בלילה. מה ההבדל בין שתי המילים? המילה חֻקֹּתָיו קשורה לכללים של הכבש עצמו, למשל שהוא חייב להיות זכר ומושלם ללא פגם. המילה מִשְׁפָּטָיו קשורה לכללים של מה שמסביב, כמו החובה לצלות אותו באש. כך התורה דואגת שנדע בדיוק איך לקיים את החג בצורה השלמה והנכונה ביותר.