קרה לכם פעם שעמדתם מהצד בזמן שכולם חגגו והרגשתם קצת בחוץ? כשבני ישראל חנכו את המשכן החדש במדבר, נשיאי השבטים הביאו קורבנות מיוחדים. שאר העם ראה זאת והרגיש קצת עצוב, כי לא היה להם חלק אישי בחגיגה הזו. כדי לנחם ולשמח אותם, ה' מעניק להם מצווה מיוחדת ששייכת לכולם בשווה, כהנים, לוויים וישראלים.
הציווי וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח אומר לכולם שעליהם לקיים יחד את מצוות קורבן הפסח. באותו זמן בני ישראל היו עמוסים ושקועים מאוד בחגיגות של הקמת המשכן, וחלקם אולי חשבו שאת הפסח חגגו רק פעם אחת, בלילה שבו יצאו ממצרים. לכן ה' מזהיר ומזכיר להם שזו מצווה שצריך להמשיך לקיים.
המילה המרכזית כאן היא בְּמוֹעֲדוֹ. המילה הזו מלמדת אותנו שאת קורבן הפסח חייבים להקריב בדיוק בזמן הקבוע שלו. הזמן הזה כל כך חשוב, עד שאת הקורבן הזה מקריבים אפילו אם התאריך נופל ביום שבת, ואפילו אם רוב הציבור נמצא במצב של טומאה ואינו טהור. הסיבה לכך היא שמועד הוא לא סתם תאריך בלוח השנה, אלא זמן קבוע של פגישה מיוחדת ומשמחת של עם ישראל עם ה'.