קרה לכם פעם שקראתם סיפור, ופתאום הסופר החליט לקפוץ קצת אחורה בזמן כדי לספר לכם משהו שקרה קודם? זה בדיוק מה שקורה כאן. אנחנו נמצאים במדבר, והתורה מחזירה אותנו אחורה אל בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, שהוא חודש ניסן. למה התורה משנה את סדר הזמנים? פשוט מאוד, היא רצתה קודם לסיים לספר לנו את כל הנושאים שקשורים להקמת המשכן ולסידור המחנות, ורק אז לחזור אל המצווה החשובה של חג הפסח.
אולי שמתם לב שהתורה מזכירה קודם את השנה, ואומרת בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, ורק אחר כך את החודש. יש לכך סיבה מיוחדת ומרגשת. אחרי שבני ישראל חטאו בחטא העגל, הם אולי חשבו שהם כבר לא ראויים להקריב את קורבן הפסח. לכן, ה׳ רצה להראות להם שהם אהובים ורצויים, והם בהחלט יכולים לקיים את המצווה. התורה גם מוסיפה את המילים לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כי באותה תקופה בני ישראל ספרו את השנים שלהם החל מהנס הגדול של היציאה ממצרים.
אבל רגע, למה בכלל צריך לצוות עליהם לעשות את הפסח? הרי הם כבר נצטוו על כך כשהיו במצרים! העניין הוא שהציווי המקורי היה אמור להתקיים רק אחרי שהם ייכנסו לארץ ישראל. כאן ה׳ עשה משהו מיוחד וביקש מהם לחגוג את הפסח גם במדבר, כדי שיזכרו את הגאולה הנפלאה שלהם. הסיפור הזה מופיע רק עכשיו, כי יש בו גם משהו קצת עצוב. בכל ארבעים השנים שבני ישראל נדדו במדבר, זה היה חג הפסח היחיד שהם חגגו. אם הם לא היו מתעכבים כל כך הרבה זמן במדבר, הם היו נכנסים מיד לארץ ישראל ויכולים לחגוג את הפסח בשמחה בכל שנה ושנה.