תארו לעצמכם שיצאתם לטיול ארוך, ורגע אחרי שפרקתם את התיקים והקמתם את האוהל, מודיעים לכם שצריך לארוז הכול מחדש ולהמשיך בדרך. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במדבר. המסע שלהם דרש המון סבלנות ואמונה, כי הם אף פעם לא ידעו כמה זמן יישארו בכל מקום. ה' קבע את זמני העצירה לפי מטרה רוחנית מיוחדת, כי בכל מקום במדבר היו ניצוצות של קדושה שהם היו צריכים לאסוף, והם נשארו בכל תחנה בדיוק כמה זמן שנדרש לכך.
לפעמים העצירה הייתה קצרה מאוד, רק מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר. זה היה לילה אחד בלבד, בלי זמן לנוח, להתארגן או לטפל בחיות. בחניה כל כך קצרה אפילו לא הקימו את המשכן. מצב אחר היה אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, כלומר עצירה של יממה. זה היה ניסיון קשה אפילו יותר, כי בני ישראל כבר התחילו לפרוק את הציוד ולהקים אוהלים, ופתאום היו צריכים לארוז הכול ולצאת שוב לדרך. למרות כל הקושי והטרחה, בני ישראל היו צדיקים, הקשיבו להוראות של ה' ולא התלוננו.
ה' כמובן דאג לעם ישראל, ולכן וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר. הוא לא הטריח אותם להתחיל את המסע בערב או בצהריים, אלא תמיד בשעות הבוקר הנוחות. ואם תשאלו למה כתוב וְנַעֲלָה הֶעָנָן גם כשמדובר על הלילה ולא מוזכרת האש, זה מפני שעמוד האש לא היה משהו חדש שפתאום הופיע. זה היה אותו ענן בדיוק, שפשוט קיבל מראה זוהר ומאיר של אש בתוך החושך.