יצא לכם פעם לצאת לטיול משפחתי בלי לדעת מתי תגיעו או כמה זמן תישארו בכל מקום? תארו לעצמכם שאתם יוצאים למסע ארוך במדבר, ואין לכם שום מושג מתי תעצרו ומתי תמשיכו הלאה. ככה בדיוק חיו בני ישראל. לפעמים הם חנו רק יֹמַיִם. תחשבו כמה זה מעייף להקים את כל האוהלים, לסדר את הציוד ולטפל בחיות, ומיד אחר כך לפרק הכל מחדש ולצאת שוב לדרך. לפעמים הם נשארו חֹדֶשׁ שלם, ולפעמים אפילו יָמִים, שזה בעצם אומר במילה אחת שנה תמימה. כשהם נשארו במקום אחד הרבה זמן, הם כבר התבססו והתרגלו לשגרה, אבל ברגע שהענן התרומם, הם נאלצו לעזוב הכל כהרף עין ולהמשיך במסע.
התיאור הזה מלמד אותנו שבח עצום על בני ישראל. חוסר הוודאות הזה היה יכול בקלות לגרום לתלונות. כשהיו במקום לא נוח במשך שנה, ודאי רצו כבר לעזוב, וכשחנו במקום נעים, אולי רצו להישאר עוד. למרות זאת, הם לא התלוננו ולא שינו מהציווי. הם ויתרו על הנוחות האישית שלהם כי השאיפה היחידה שלהם הייתה לעשות את רצון ה'. בנוסף, כשהגיע הזמן לנסוע, הענן לא עזב מיד. הוא היה מתעגל וממתין בסבלנות למשה רבנו, ורק כשהוא היה קורא קומה ה', הענן היה מזדקף ומוביל את המחנה ליעד הבא.