יצא לכם פעם לצאת למסע ארוך בלי לדעת מתי תגיעו, איפה תעצרו וכמה זמן תישארו בכל מקום? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במדבר. הם היו צריכים לסמוך על ה' לחלוטין. לפעמים הם רק עצרו, בקושי הספיקו לפרוק את החפצים, ומיד היו צריכים לארוז הכול ולהמשיך בדרך. לעומת זאת, לפעמים הם נשארו באותו מקום תקופה ארוכה מאוד. המילים עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ מלמדות אותנו משהו מיוחד. הרי בדרך כלל קודם נוסעים ואז חונים, אבל כאן הסדר הפוך. זה בא להראות שהכבוד והשמירה של ה' נמצאים איתם בדיוק באותה מידה, גם כשהם נחים במקום אחד וגם כשהם נמצאים בתנועה.
אבל איך בעצם עם שלם ידע מתי הגיע הזמן לזוז? הרי אי אפשר שכולם יסתכלו כל הזמן לשמיים כדי לבדוק אם ענן ה' התרומם. היה חשש שמישהו לא ישים לב או יתבלבל. לכן, ה' העביר את ההוראות למשה. המילים אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ יחד עם המילים בְּיַד מֹשֶׁה מסבירות שמשה היה זה שקיבל הודעה מראש מה', כדי שהעם יוכל להתכונן. משה היה תוקע בחצוצרות הכסף שלו, וכך כולם ידעו באופן רשמי ומסודר שהגיע הזמן לצאת לדרך או לעצור. כל עצירה וכל נסיעה שלהם לא היו סתם נדודים רגילים, אלא שמירה אמיתית וקיום מדויק של מה שה' ציווה עליהם לעשות.