קרה לכם פעם שהייתם בטיול, הגעתם למקום ממש נעים ונוח, ופתאום ההורים אמרו שצריך לארוז הכל ולהמשיך בדרך? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במדבר.
התורה מספרת שוְיֵשׁ, כלומר לפעמים, בני ישראל חנו במקום מסוים רק יָמִים מִסְפָּר - תקופה קצרה של כמה ימים בודדים שקל לספור אותם. ה' לא אמר להם במילים מתי לעצור ומתי להמשיך, אלא הם היו צריכים להסתכל על ענן הכבוד. כשהענן נח, הם חנו, וכשהוא התקדם, הם נסעו. המילים יַחֲנוּ ו-יִסָּעוּ כתובות בלשון הווה, כדי ללמד אותנו שככה בדיוק נראו החיים שלהם באופן קבוע לאורך כל שנות הנדודים במדבר.
כאן מתגלה משהו מיוחד מאוד על בני ישראל. גם אם הם עצרו במקום טוב ונוח להם ולבעלי החיים שלהם, והענן זז אחרי זמן קצר, הם לא נשארו שם בגלל הנוחות. הם קמו ונסעו מיד על פי ה'. הם ארזו והמשיכו בדרך באותו רצון שלם ובאותה שמחה שבה הם עצרו לנוח, מתוך הקשבה מלאה למה שה' מכוון אותם.