עובדיה, פרק א׳, פסוק י״א

בעת חורבן ירושלים, התעלם אדום מקרבת המשפחה ההיסטורית לעם ישראל, ובְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בחר לעמוד מרחוק, לצפות במפלת אחיו ולהימנע מהגשת עזרה. התנכרות זו בלטה בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָיו, כאשר אויבים קרובים כבבליים או רחוקים כרומאים נכנסו לעיר ולקחו בשבי את צבאו ורכושו של העם. הכובשים וְעַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם יַדּוּ גוֹרָל, כשהם משליכים גורלות כדי לחלק ביניהם ללא מריבות את השלל, השבויים ואף את הזכות להחריב את המקדש. בשל כך ה' מאשים את אדום שגַּם־אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם, בין אם משום שעצם השמחה לאיד והעמידה מנגד נחשבות לשותפות מלאה בחורבן, ובין אם משום שהאדומיים השתתפו בפועל בלחימה, בהסגרת פליטים ובחלוקת הביזה.