מילותיו של האדם הן כלי רב עוצמה, היכול לשמש כנביעה של חיות והשפעה חיובית, או לחלופין כמסווה לכוונות הרסניות. הניגוד החריף בין דיבורו של הצדיק לזה של הרשע חושף את ההשפעה הקוטבית שיש לכל אחד מהם על העולם ועל סביבתו.
החלק הראשון של המשפט קובע כי מְקוֹר חַיִּים הוא פִּי צַדִּיק. פיו של הצדיק מדומה למעיין נובע המביא חיות לעולם [שטיינזלץ, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדיבורו של הצדיק מעניק חיים – הן בעולם הזה והן בעולם הבא – לכל מי שמאזין לו, לומד ממוסריו ומתעורר לעבודת ה'. הצדיק מקנה את חיי הנפש לעצמו ולאחרים באמצעות דברי החכמה שהוא משמיע [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי, אמרי דעת]. המילה פִּי מרמזת על חכמה, אך ישנו הבדל בין צדיק לחכם; בעוד החכם מלמד חוקים וכללים מתוך לימוד ערוך ושיטתי, הצדיק מלמד את דרך החיים האמיתית מתוך התנהגותו המוסרית היומיומית. אנשים שואבים ממנו חיים פשוט על ידי כך שהם רואים את מעשיו ושומעים את הדרכתו המעשית בכל פרט ופרט בחייהם [מלבי"ם]. יתרה מזאת, כוחו של הצדיק כה גדול, עד שהוא משפיע חיים אפילו על הרשעים המדברים עליו רעה [אלשיך].
לעומת זאת, החלק השני מציג את ההפך הגמור: וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס. המילה חָמָס מתפרשת כגזל, שוד וכוונות הרסניות. רוב הפרשנים מסבירים כי פיהם של הרשעים משמש ככלי של צביעות ומרמה; הם מחליקים את שפתיהם ומדברים חלקות, אך מטרתם היא להסתיר ולכסות את השנאה והחמס שטמונים עמוק בלבבם [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד].
לצד גישה זו, קיימים כיווני חשיבה נוספים בקרב הפרשנים. יש המפרשים כי דיבורם של הרשעים אינו רק מסתיר את הרע, אלא ממש מכסה את העולם בחמס, משפיע על בני אדם לעשות רע, ומעורר מדנים ושנאה [שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. גישה אחרת רואה בכיסוי החמס ביטוי להסתרת החכמה, שכן הרשע שומר את דבריו לעצמו ונמנע מללמד מוסר לאחרים [אבן עזרא]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי הרשעים, כפויי הטובה, משתמשים בפיהם כדי להעליל עלילות על הצדיק שמחיה אותם. הם טוענים שדברי המוסר של הצדיק אינם אלא צביעות, ונועדו רק כדי לכסות על החמס של הצדיק עצמו [אלשיך].