העולם הפנימי של האדם, על פחדיו ותקוותיו, משמש לעיתים קרובות כמראה לעתידו. קיים פער תהומי בין הלך הרוח של עושי הרע, החיים בחרדה מתמדת, לבין שלוות הנפש והביטחון של ההולכים בדרך הישר. פער זה אינו נותר רק במישור הנפשי, אלא מתורגם בסופו של דבר למציאות חייהם.
המילה מְגוֹרַת משמעותה פחד ואימה, בדומה לאדם הירא מדבר מה ומנסה להסתתר מפניו [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי מְגוֹרַת רָשָׁע מבטאת את החרדה העמוקה המלווה את מי שפועל בדרכי רשע וחמס. מתוך מודעות פנימית לאשמתו, הרשע חי בפחד תמידי מפני עונש אלוהי או נקמה מצד בני האדם שבהם פגע [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. פחד זה אינו אלא ביטוי לחוסר ההשגחה האלוהית עליו [רלב"ג]. למרות שהרשע מפעיל תחבולות רבות כדי להינצל מאותו דבר שממנו הוא חושש, הגזירה תשיג אותו והרעה תתממש [מלבי"ם]. דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בדור הפלגה, שפחדו פן יפוצו על פני הארץ, ולבסוף ה' אכן הפיץ אותם [רש"י], או באנשי דור המבול שנענשו על מעשיהם [אלשיך].
לעומת זאת, בחלקו השני של המשפט, וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן, התמונה מתהפכת. הצדיק, שיודע כי לא פעל בניגוד לרצון הבורא, אינו חי בפחד אלא בתקווה [אמרי דעת]. תאוותו המרכזית היא הדבקות בה' והשאיפה לחכמה [עמנואל הרומי]. המילה יִתֵּן מתייחסת לה', שהוא היחיד שבידו היכולת להעניק לאדם את משאלות לבו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. בניגוד לרשע שמתאמץ להימלט מגורלו ונכשל, הצדיק כלל אינו נדרש להשתדל או לפעול כדי להשיג את מבוקשו; ה' מעניק לו את משאלות לבו מתוך השגחה פרטית [מלבי"ם].
גישה ייחודית ושונה מציג [אבן עזרא], הסבור כי תאוותם הספציפית של הצדיקים המוזכרת כאן היא הרצון לראות בהשמדתם של הרשעים.
עם זאת, חשוב לציין כי הבטחה זו בדבר עונשו של הרשע ושכרו של הצדיק אינה תמיד ניכרת באופן מיידי במציאות, ולעיתים נדרשת המתנה כדי להיווכח בהתגשמותה המלאה [ביאור שטיינזלץ].