הביטחון שאדם שואב מצבירת הון הוא לרוב אשליה, במיוחד כאשר העושר מושג בדרכים פסולות. הכתוב מעמיד ניגוד חריף בין חוסר התוחלת שברכוש חומרי מושחת, לבין כוחה הממשי והמציל של הנתינה והעשייה המוסרית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי אוֹצְרוֹת רֶשַׁע מתייחס להון וממון שנאספו בדרכי עול, חמס וחוסר צדק. אדם עשוי להשתבח בעושרו [רש"י], או לחשוב שכספו הרב יוכל לפדות אותו מסכנות ארציות ולהצילו מידם של שלטונות ושרים [אלשיך]. אולם, נכתב כי אוצרות אלו לֹא־יוֹעִילוּ. הון מושחת לא יעמוד לאדם ביום הפקודה ולא יוכל לפדות את נפשו [מצודת דוד], והוא חסר תועלת לחלוטין אפילו בעת שלום [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה רֶשַׁע לא כגזל, אלא כהתעמלות, חריצות יתר ורדיפה אובססיבית אחר קנייני העולם הזה, אשר מטרידים את הנפש ומונעים ממנה להגיע לשלמות רוחנית [עמנואל הרומי].
לעומת האוצרות האגורים, ניצבת הצְדָקָה. מילה זו מתפרשת כמתן ממון לעניים, כמעשים טובים שבין אדם למקום [מלבי"ם], כהתנהלות ביושר ובצדק, ואף כהשגת חכמה ומושכלות [עמנואל הרומי]. מתעוררת כאן סתירה לכאורה: אדם עשוי לחשוש שאם יפזר את נכסיו לצדקה הוא ייוותר ללא פרנסה [רש"י]. על כך מוסבר כי הכסף היחיד שבאמת מועיל לאדם הוא דווקא זה שמחולק לאחרים, ולא זה שנאגר ונשמר לעצמו [ביאור שטיינזלץ].
ההבטחה כי הצדקה תַּצִּיל מִמָּוֶת מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הפיזי, פיזור הכסף לצדקה מציל את האדם ממוות שנגזר עליו מן המערכת השמימית, וה' יאריך את ימיו [רלב"ג]. למעשה, אם רואים אדם רשע שניצל מאסון, אין זה בזכות עוצמתו הכלכלית, אלא בזכות מעשה צדקה בודד שעשה הוא או שעשו אבותיו [אלשיך]. ברובד הרוחני, הצדקה והעיסוק במושכלות מצילים את הנפש מהמוות האמיתי, שהוא העונש הממתין לה לאחר הפרידה מן הגוף [עמנואל הרומי].
הפרשנים דנים במפגש שבין רשעות לצדקה באותו אדם. דעה אחת גורסת כי כוחה של הצדקה כה עצום, עד שהיא מסוגלת להציל ממוות אפילו אדם רשע. מנגד, ישנה גישה הפוכה הטוענת כי כל עוד האדם דבק ברשעתו ומסרב להרפות ממנה, אפילו מצוות הצדקה לא תועיל לו [אמרי דעת]. בנוסף, יש הקושרים פסוק זה לנאמר לפניו על בן חכם ובן כסיל, ומסבירים כי צדקתו של הבן החכם יכולה להציל את הוריו ממוות בטרם עת, בעוד שעושרו המושחת של הבן הכסיל לא יביא לו או להוריו כל תועלת [עמנואל הרומי].