השגחתו של ה' בעולם מתבטאת בפער החד שבין גורלם של ההולכים בדרך הישר לבין אלו הבוחרים ברשע. בעוד שהצדיק זוכה להגנה, לסיפוק צרכיו ולקרבה אלוהית, הרשע צועד לקראת חורבן שהוא עצמו מביא על חייו. ניגוד זה נוגע לא רק למזון פיזי, אלא גם למילוי רצונות, לשלמות רוחנית ולמערכת של שכר ועונש.
בחלקו הראשון של המשפט, לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה' דואג לפרנסתו של האדם הישר ומזמין לו את צרכיו. השגחה זו בולטת במיוחד בעתות רעב ומחסור כללי, שאז אפילו אוצרות וממון אינם מועילים, אך ה' שומר על הצדיק ומספק את לחמו [אבן עזרא, מלבי"ם], בין אם ישירות ובין אם על ידי כך שהוא מעורר רחמים בלב בני אדם אחרים שיסייעו לו [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
עם זאת, מתעוררת השאלה מדוע לעיתים אנו עדים לצדיקים שחיים בעוני. על כך משיב [אלשיך] כי לעיתים החוסר הפיזי נועד להגן על הדור כולו בזכות ייסורי הצדיק, או כדי למרק את חטאיו המעטים בעולם הזה, למען תגיע נשמתו שלמה ושבעה לעולם הבא, שכן מוטב שיעונה הגוף מאשר שתרעב הנפש.
חלק מן הפרשנים מרחיבים את משמעות המילה נֶפֶשׁ מעבר לחיים הפיזיים ולקיום הגוף:
ראשית, הנפש כמייצגת רצון ותשוקה. ה' אינו מתעלם מבקשותיו של הצדיק, אלא ממלא את רצונותיו ושאיפותיו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, אמרי דעת].
שנית, הנפש כרוח וכשכל. ה' אינו מונע חכמה ממי שמשתדל להגיע אליה. הצדיק השמח בחלקו ניזון ונהנה מן החכמה ומזיו השכינה, ולכן נפשו שבעה תמיד. זאת בניגוד לנפש הרשע, שבעולם הבא נותרת רעבה, צמאה ומיוסרת מריחוקה מן ההשגה הרוחנית [עמנואל הרומי, אמרי דעת, אלשיך].
בחלקו השני של המשפט, וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף, מסבירים [מצודת ציון] ו-[מלבי"ם באור המילות] כי המילה הַוַּת משמעותה שבר, אסון וחורבן, והיא קשורה גם למילה "הוויה" – כלומר עקירת מציאותם וקיומם של הרשעים. המילה יֶהְדֹּף מבטאת דחיפה חזקה של דבר שאינו יציב, כמוץ הנידף ברוח.
לגבי משמעות ההדיפה, קיימים שני כיווני פירוש עיקריים המשלימים זה את זה:
הכיוון הראשון מתמקד בהצלת הצדיק. אף על פי שלרשעים יש כוח, אפשרויות ומזימות, ה' לא מאפשר לזממם להתממש, והוא הודף ודוחה מעל הצדיק את האסון והצרות שהבוגדים מנסים להביא עליו [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
הכיוון השני מתמקד במפלת הרשע. ה' דוחף את הרשעים אל תוך החורבן של עצמם. העבירה והרשע שהם עושים חוזרים אליהם כגמול רע ומפילים אותם מטה [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, אבן עזרא]. בעוד שחלק מהפרשנים סבורים שה' ממהר להביא עליהם את שברם ודוחף אותם כדי שלא יקומו עוד [רלב"ג, מלבי"ם], [אמרי דעת] מציע גם אפשרות הפוכה: ה' אינו ממהר להעניש מיד, אלא מעכב את ההדיפה עד שסאת עוונותיהם תתמלא, ורק אז אידם בא עליהם בפתאומיות גמורה.