ההבדל התהומי בין החכם לכסיל ניכר לא רק במה שהם יודעים, אלא בעיקר ביכולתם לשלוט במוצא שפתיהם. בעוד החכמה מתאפיינת בהפנמה, באיפוק ובשמירה על ערך הידיעה, האיוולת מתבטאת בדיבור פזיז וחסר מעצורים, המוביל בהכרח לנזק.
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת הדרך שבה חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת. הגישה הראשונה מתמקדת בשימור הידע האישי: החכמים אוצרים את הידיעות בליבם כדי שלא ישכחו אותן [רש"י, אבן עזרא], ממעטים בדיבור [ביאור שטיינזלץ], ולוקחים את הזמן לעיין בדברים בטרם ימהרו להשיב [אלשיך]. גישה נוספת מעמידה את החכמים כמי שבוחרים לאגור שכל ודעת, כולל את ידיעת ה', במקום לאגור הון חומרי כדרך הסכלים [עמנואל הרומי].
הגישה המרכזית והרחבה יותר בקרב הפרשנים רואה בפעולת ההצפנה הגנה על החברה. החכמים מסתירים את חכמתם ואינם מפרסמים סודות וידיעות עמוקות לכל אדם, מחשש שההמון, שאינו ראוי או אינו מסוגל להבין את הדברים לאשורם, יעוות אותם, ייכשל ויינזק [רלב"ג, מצודת דוד, אמרי דעת, מלבי"ם]. פעולת ההצפנה אינה הסתרה מוחלטת, אלא העמדת הדעת בצד כך שלא תהיה גלויה לכל, מתוך מטרה לגלותה רק לאנשים הראויים לכך [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בהצפנה למידה מניסיון: כאשר החכמים שומעים דברי תוכחה המופנים כלפי אחרים, הם מפנימים את המוסר ונזהרים בעצמם מן הרעות המתרגשות לבוא [אלשיך].
לעומת התנהלותם המחושבת של החכמים, וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה. המילה מְחִתָּה מפורשת כשבירה, צרה ואסון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או כטעות וכישלון רעיוני [אמרי דעת]. בניגוד לחכם המסתיר את חכמתו, האוויל ממהר להוציא מפיו את כל אשר על ליבו, מפרסם את דעותיו השגויות, ובכך מביא על עצמו ועל שומעיו אסון הנמצא בקרבת מקום [אמרי דעת, רלב"ג]. פיו של האוויל מזמין אליו את הצרה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והוא אינו טורח להסתיר את רשעתו שניכרת מיד בדבריו [עמנואל הרומי].
יש המפרשים כי עצם ראיית פיו של האוויל מעידה כי האסון כבר קרוב ומוכן לבוא [עמנואל הרומי]. מנגד, יש המסבירים כי האוויל, המאופיין כמי שמטיל ספק בכל דבר, שומע על סכנה מתקרבת אך מסתפק באמיתותה. לכן, במקום להישמר, הוא מתעלם ומסתיר את דבר הסכנה, עד שהיא פוגעת בו [מלבי"ם]. באופן דומה, כאשר אדם נבון מזהיר את האוויל מפני העתיד, האוויל מזלזל בתוכחה, מתכחש לקשר שבין מעשיו הרעים לבין העונש שיבוא עליו, וטוען כי האסון היה מתרחש מאליו, או שהוא כלל אינו מאמין שהרעה אכן תבוא [אלשיך].