כוחו של הדיבור אינו נמדד רק בתוכן המילים, אלא ביכולת להתאים אותן למציאות, לזולת ולבורא. ניגוד עמוק מתקיים בין דרך ההתבטאות של האדם הישר, המביאה להרמוניה וחיבור, לבין זו של הרשע, הזורעת הרס וסתירה.
המושג רָצוֹן מתפרש בכמה רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצדיקים יודעים כיצד לדבר דברים נעימים וטובים המפייסים את הבריות, מביאים להם נחת, ומטילים שלום והסכמה בחברה [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת]. במקביל, הצדיקים יודעים כיצד לרצות ולפייס את ה' [רש"י, מצודת דוד]. ברובד עמוק יותר, ידיעה זו אינה רק מיומנות חברתית, אלא השגה שכלית ורוחנית ברורה של רצון ה', התורה והחכמה הטבעית, שעל פיהם הם מכוונים את דבריהם [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. הפועל יֵדְעוּן מצביע על כך שהצדיקים יודעים כיצד לדבר [אבן עזרא], ושיש להם ידיעה ברורה ומוחלטת של החכמה [מלבי"ם].
לעומתם, הרשעים מתאפיינים בדיבור של תַּהְפֻּכוֹת. המילה מתארת דברים שהם ההפך המוחלט מן האמת, היושר והחכמה [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. בעוד הצדיק מחפש את המוסכם והרצוי, הרשע אינו מעוניין במה שאנשים רוצים, אלא חולק על כל הדעות, גורם לכעס ואינו מביא נחת לאיש [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת]. יתרה מכך, הפועל "ידעון" חל גם על חציו השני של הפסוק: הרשעים יודעים ורגילים להפוך את דבר ה' באופן קבוע [מצודת דוד, אבן עזרא].
הבדל דק נוסף עולה מתוך השימוש במילים שִׂפְתֵי לעומת פִּי. הצדיק נזקק רק להנעת שפתיו הקלה כדי לעתור לה' ולהיענות, גם כאשר אין זו עת רצון, בעוד הרשע פותח את פיו בתפילה אך משיג את ההפך הגמור – הוא מעורר את קצפו של ה' אפילו בעת רצון [אלשיך]. בנוסף, הפה נועד להיות כלי להבעת חכמה, אך הרשעים משתמשים בו כדי לבטא הנהגות ההפוכות מדרכי החכמה [מלבי"ם].