כוח הדיבור הוא המאפיין המבדיל את האדם מן הבהמה ומרומם אותו, ולכן ראוי להשתמש בו למטרות חיוביות ולא להשחתה [עמנואל הרומי]. הפסוק מציג ביקורת נוקבת על שתי דרכים מנוגדות, אך פסולות באותה מידה, שבהן בני אדם מתמודדים עם כעס ושנאה כלפי זולתם.
החלק הראשון של הפסוק עוסק באדם הצבוע, שפיו ולבו אינם שווים [אמרי דעת]. המילים מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר מתארות אדם המסתיר את טינתו בלבו, ותחת זאת מדבר אל חברו דברי חלקות וחנופה כאילו היה אוהבו [רש"י, אבן עזרא]. עצם הסתרת השנאה גוררת עמה עבירה נוספת, שכן היא מחייבת את האדם לשקר ולהעמיד פנים [מצודת דוד]. התנהגות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בחנופה המפרה את הציווי המקראי שלא לשנוא בלב ומתעלמת מכך שה' בוחן כליות ולב, או באדם המתארח בבית חברו כביכול מתוך קירבה, אך למעשה אוסף מידע כדי לרגל אחריו [עמנואל הרומי].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק עוסק באדם שאינו מסתיר את כעסו, אלא נותן לו פומבי [ביאור שטיינזלץ]. המילה דִּבָּה משמעותה לעז, הוצאת שם רע ודיבור הגורם לאנשים לרכל על חברם [רש"י, מצודת ציון]. הוצאת הדיבה כוללת הן בְּדִיַּת שקרים לחלוטין והן סיפור דברי גנאי אמיתיים שנועדו רק כדי לבייש ולהכלים [עמנואל הרומי].
הפסוק מכנה את מוציא הדיבה כסיל, והפרשנים מציעים לכך מספר טעמים. גישה אחת מסבירה כי מדובר בסכלות גמורה משום שהנזק יחזור בסופו של דבר אל המדבר עצמו; השומעים יבינו שמי שפוסל אחרים פוסל במומו שלו [מצודת דוד], והרס המרקם החברתי יפגע לבסוף גם בו [עמנואל הרומי]. גישה אחרת רואה בשני חלקי הפסוק תהליך אחד מקושר: האדם מסתיר תחילה את שנאתו בשקר כדי לרכוש את אמון חברו, ורק לאחר מכן הוא מנצל אמון זה כדי להוציא עליו דיבה שכולם יאמינו לה. ניצול התחכום האנושי למטרה רעה כל כך הוא מעשה של כסילות [מלבי"ם].
ישנה הבחנה מעניינת בין שתי המידות הרעות הללו: מצד אחד, הסתרת השנאה נחשבת בתחילה לגרועה יותר משום שהיא מבוססת על מרמה וצביעות מוחלטת, אך יש בה תקווה, שכן האדם עשוי לכבוש את כעסו בסופו של דבר ולא להוציאו לפועל. לעומת זאת, ברגע שהאדם פותח את פיו ומוציא דיבה, נכנסת בו רוח שטות שקשה מאוד לתקן את נזקיה [אלשיך].