החותם שאדם מותיר בעולם לאחר לכתו הוא תוצר ישיר של בחירותיו ואורח חייו. הניגוד הבולט בין מורשתם של עושי הטוב לבין זו של פועלי האוון ניכר לא רק בחייהם, אלא בעיקר באופן שבו החברה וההיסטוריה זוכרות אותם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה משמעותן שכאשר בני אדם מזכירים את הצדיק, בין בחייו ובין לאחר מותו, הם מברכים אותו ומשבחים את פועלו. מעבר לברכת בני האדם, יש המפרשים כי ה' הוא זה שזוכר את הצדיק ומוריק לו ברכה [אבן עזרא], או שעצם הזכרת שמו של הצדיק פועלת כסגולה המביאה שפע וברכה לעולם כולו [אלשיך]. זיכרון זה אינו סטטי, אלא הולך וגדל עם הזמן, משום שהצדיק מותיר אחריו מורשת קיימת ומועילה לזולת, דוגמת עזרה לאנשים או חיבור ספרים [רלב"ג, עמנואל הרומי].
כדי להבין את עוצמת הניגוד שבפסוק, מצביע [מלבי"ם] על ההבדל הלשוני בין המילים זֵכֶר לבין שֵׁם. המילה זֵכֶר מתייחסת לפעולותיו ומעשיו של האדם, ואילו שֵׁם מתייחס לזהות העצמית הבסיסית. הצדיק נזכר בזכות מעשיו הכבירים, אך אצל הרשעים אפילו שמם הבסיסי ועצמותם נמחים.
לעומת הצדיק, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה יִרְקָב מתארת מצב של שכחה מוחלטת. מכיוון שהבריות סולדות מלהזכיר את הרשעים, שמם נשכח מאליו ומתכלה כעץ רקוב וחסר תועלת. הרשעים אינם מותירים אחריהם דבר בעל ערך, שכן כל השתדלותם בחייהם הייתה סביב עניינים חומריים וחולפים, ולכן אין להם כל המשכיות רוחנית או פיזית [עמנואל הרומי, מלבי"ם].
לצד פירוש השכחה, ישנן גישות נוספות למהות הרקבון. דעה אחת גורסת כי בני האדם מקללים את עצמות הרשע שירקבו כדי שלא יזכה לקום בתחיית המתים [אמרי דעת], ואחרת מתארת את הרקבון כעונש רוחני בגיהינום, שם הרשעים שוכחים אפילו את שמם שלהם [אלשיך]. מנגד, מציע [אלשיך] גם זווית חיובית וייחודית, ולפיה הקללה אינה מופנית כלפי האנשים עצמם, אלא התקווה היא שמושג הרשע והתואר "רשעים" הם אלו שירקבו ויעברו מן העולם, מתוך שאיפה שכל בני האדם ישובו למוטב ויהיו צדיקים.