כוחו של האדם השלם אינו מתמצה בהצלחתו האישית, אלא ביכולתו להשפיע חיים, חכמה וטובה על סביבתו. לעומתו, האיוולת אינה רק חסרון אינטלקטואלי, אלא כוח הרסני המוביל לאובדן.
המילה יִרְעוּ נגזרת מן המונח מרעה, ומשמעותה להאכיל, לפרנס ולהנהיג [מצודת ציון, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי שִׂפְתֵי צַדִּיק משמשות ככלי להזנת ההמונים. הצדיקים אינם מסתפקים בחכמתם לעצמם, אלא פועלים כרועים הדואגים לצאנם. הם מדריכים בני אדם רבים בדרך הנכונה באמצעות דברי מוסר, ומקרבים אותם לתורה ולתשובה. השפע האלוהי הדבק בהם מעורר אותם לפרנס את נפשותיהם של אחרים. גישה נוספת רואה בכך גם השפעה רוחנית ישירה, לפיה הרבים ניזונים ומתקיימים בזכותו ובתפילתו של הצדיק [רש"י]. דברי הצדיק מושווים למרעה שמן וטוב, שאליו באים אנשים רבים כדי לשמוע, לאכול ולשתות בצמא את חכמתו [אלשיך, אמרי דעת].
מנגד, הפסוק מציג את האֱוִילִים, אשר בניגוד לצדיקים המחיים אחרים, אינם מועילים לזולת ואף אינם מסוגלים לקיים את עצמם [רלב"ג, מלבי"ם]. המונח בַּחֲסַר־לֵב מתואר כהיעדר דעה, קוצר שכל, או חוסר יכולת להשליט את החכמה על התאוות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. האווילים יָמֽוּתוּ משום שהם מסרבים להטות אוזן ולבחון את דברי המוסר של הצדיק. אין זו אשמתו של הרועה שהם אובדים, אלא פרי סירובם העיקש לקבל את החיים וההדרכה המוצעים להם [אלשיך, מצודת דוד, אמרי דעת].
לצד זאת, קיים פירוש ייחודי המציג קריאה שונה של חלקה השני של הפסוק. לפי תפיסה זו, הצירוף בַּחֲסַר־לֵב אינו מתאר רק תכונה פנימית של האווילים, אלא מצביע על דמות מסוימת שממנה הם בוחרים ללמוד. האווילים ימותו בטרם עת משום שהם מתחברים והולכים אחרי מנהיג חסר דעת, המציג עצמו כחכם אך בפועל משקה אותם במים רעים ומתעה אותם מדרך הישר, וזאת בניגוד גמור לרבים המונהגים בבטחה על ידי הצדיק [אבן עזרא, עמנואל הרומי].