הפסוק מעמיד זה מול זה שני סוגים של התנהגות אנושית: הפעולה הנסתרת והשקטה מול הדיבור הגלוי והפזיז. דרך בחינת שפת הגוף מחד גיסא, וחוסר השליטה בדיבור מאידך גיסא, נחשפים הנזקים החברתיים והאישיים הנגרמים ממעשים אלו.
הביטוי קורץ עין מתאר פעולה של נדנוד ורמיזה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באדם המבקש לעשות רע, אך חושש לפעול בגלוי ולכן משתמש ברמזים נסתרים [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. קריצה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בהסתת אדם אחר לרעה [רש"י], ברמיזה שנועדה להזיק לאנשים בענייני משא ומתן [רלב"ג, אמרי דעת], או בלעג כלפי אדם צדיק השומר מצוות [אלשיך]. לעיתים, הקורץ סבור שאיש אינו שם לב למעשיו או שהוא מתייחס לכך כבדיחה, אך בפועל הוא זורע סביבו חשדות, כעסים וצרות [ביאור שטיינזלץ]. יש אף שפירשו זאת כרמיזה אסורה כלפי אשת איש שנועדה להעציב את משפחתה [עמנואל הרומי].
תוצאת הקריצה היא יִתֵּן עַצָּבֶת, וקיימות גישות שונות בשאלה על מי נופלת עצבות זו. דעה אחת גורסת כי העצבות והכעס מופנים כלפי הנפגע. מכיוון שהקורץ לא הוציא את זדונו בשפתיו, כעסו לא נרגע, והדבר מעורר חרדה וכאב מתמשך בלב הקורבן שאינו יודע מתי תצא הרעה אל הפועל [מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי העצבות חוזרת אל הקורץ עצמו, בין אם כעונש על מעשיו [אבן עזרא], ובין אם כצער עתידי שירגיש כאשר יראה בהצלחתם של הצדיקים שלעג להם [אלשיך]. פירוש פסיכולוגי שונה הופך את סדר הדברים ומסביר כי העצבות שבלב האדם היא זו שמשחיתה את טבעו, פוגעת בגופו והורסת את "עינו" – כלומר את יכולת ההשגחה והעיון שלו במציאות [אמרי דעת].
גישה ייחודית ושונה לחלוטין מפרשת את תחילת הפסוק באור חיובי. לפי דעה זו, המילה קורץ נגזרת מלשון חיתוך ושבירה, והיא מתארת אדם הנלחם ביצרו ו"שובר" את תאוותיו. אדם כזה גורם לעצמו עצבת וסבל זמני בעקבות המאבק הפנימי, אך מרוויח מכך תועלת רוחנית עצומה [אמרי דעת].
חלקו השני של הפסוק, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט, מציג את הניגוד לקורץ. בעוד הקורץ פועל בסתר, האוויל אינו שומר על פיו ומכריז על כוונותיו הרעות, או על לעגו, באופן גלוי [רלב"ג, אלשיך]. המילה יִלָּבֵט מבטאת כישלון ונפילה. מכיוון שהאוויל אינו מסתיר את דבריו והם מתפרסמים ברבים, עצתו הפזיזה מכשילה אותו, והוא לוכד את עצמו ונענש [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. עם זאת, יש המפרשים כי דווקא משום שהאוויל מוציא את כל חמתו בדיבור ובהתרברבות, הוא מתעייף, כעסו נרגע, ובסופו של דבר הוא פחות מסוכן מהקורץ השתקן והערמומי [מצודת דוד].