מעלתו של האדם נמדדת בפער שבין עולמו הפנימי והמעשי לבין דיבוריו החיצוניים. הפסוק מציג ניגוד חד בין מי שפועל מתוך הפנמה עמוקה של חכמה לבין מי שמתמקד בדיבורי סרק ריקים מתוכן, שסופם להוביל אותו לאבדון.
המונח חֲכַם־לֵב מתאר אדם שהחכמה נטועה עמוק בתוכו [אבן עזרא], ויש לו לב טוב המאפשר לו להכיר בערכן האמיתי ובתועלת של המעשים הטובים [אמרי דעת]. מדובר באדם שהפנים את דרך הישר עד שהפכה לטבעו השני, כך שכבר אין לו מאבק פנימי מול יצרו [מלבי"ם]. אדם זה יִקַּח מִצְוֹת – הוא אינו מרבה בדיבור, אלא בוחר בעשייה מתמדת ולעולם אינו חדל מלקחת על עצמו מעשים טובים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הלשון "יקח" מלמדת על פעולה רצונית ונלהבת; הוא אינו מקיים את ההוראות רק מתוך הכרח וציווי, אלא רודף אחריהן ולוקח אותן מתוך חפץ לב אמיתי [מלבי"ם], תוך נכונות מתמדת ללמוד ולקבל הדרכה מה', מהשכל וממנהיגים [עמנואל הרומי, אבן עזרא]. דוגמה מובהקת לכך היא משה רבנו, שבזמן שכל העם עסק באיסוף ביזת מצרים, הוא התעלם מהרווח החומרי ולקח על עצמו את מצוות העלאת עצמות יוסף [רש"י]. יתרה מכך, חכם הלב מתמיד בעשייתו בגבורה ואינו נרתע מלעג של סביבה צינית המאשימה אותו ביוהרה [אלשיך].
לעומתו ניצב האֱוִיל שְׂפָתַיִם. בניגוד לחכמה הפנימית שבלב, האוויל מתאפיין בחיצוניות ריקה. הוא מרבה בדיבורי סרק ושטות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ומייגע את שפתיו בדיבורים רבים מבלי לעשות מאומה בפועל [מצודת דוד]. יש הסבורים כי אוויל השפתיים הוא אדם ספקן, שגם אם בלבו הוא נוטה להאמין באמת, הוא מקפיד לבטא ספקות ולגלג כלפי חוץ [מלבי"ם].
בשל התנהלותו, סופו של האוויל הוא שיִלָּבֵט. הפרשנים מציעים מספר משמעויות למילה זו, המשלימות תמונה של הרס עצמי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת כשלון, איבוד הדרך והסתבכות במעשים ובדיבורים. בנוסף, המילה מורה על עייפות, יגיעה ומאמץ רב שנעשה ללא כל תועלת [רש"י, מלבי"ם, מצודת ציון]. התנהגותו של האוויל, המסרב לקבל הדרכה, תוביל אותו בסופו של דבר לענישה ולהרס רוחני או גשמי [עמנואל הרומי]. מנקודת מבט פסיכולוגית, אותו לעגן שזלזל בחכם הלב ימצא את עצמו לבסוף במצב של מועקה וחרטה עמוקה, כאשר יראה את התמדתו של החכם ויבין את ריקנותו שלו [אלשיך], והוא יחיה במצב תמידי של חוסר החלטיות ופסיחה על שתי הסעיפים [מלבי"ם].