עושר ושגשוג אמיתיים אינם תוצאה ישירה של מאמץ אנושי מופרז או כישרון, אלא מתנת שמים. כאשר השפע נובע ממקור אלוקי, הוא נושא עמו איכות ייחודית של שלווה, ונעדרות ממנו החרדות והטרחות שלרוב מתלוות להצלחה חומרית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההתעשרות תלויה לחלוטין בגזירת ה' וברצונו, ולא בחריצותו או בחכמתו של האדם [אמרי דעת, עמנואל הרומי]. משום כך, בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר – הברכה האלוקית כשלעצמה היא זו שמעניקה את העושר האמיתי, ואין לאדם צורך להתייגע ולעמול קשות כדי להשיגו או להרבותו, שכן די בברכה זו כדי לספק את כל צרכיו [רש"י, מצודת דוד]. הברכה פועלת את פעולתה גם מתוך מעט, וה' הוא זה שמשגיח ומכוון את הדברים כך שיגיעו לאדם אפילו ללא מאמץ מצידו [אלשיך, רלב"ג].
חלקו השני של הפסוק, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ, מחדד את ההבדל התהומי בין עושר טבעי לעושר אלוקי. המילה עֶצֶב מתפרשת כאן כצער, דאגה ועמל מפרך. עושר שבא מהשתדלות אנושית בלבד, או כזה שהושג שלא כראוי, מלווה תמיד ב"לחם העצבים" – בעליו סובל מטרדה מתמדת, נדודי שינה, פחד מפני הפסדים, וקמצנות הנובעת מהחשש שמא יחסר לו [מלבי"ם, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, כאשר העושר ניתן כמתנת ה', הוא מגיע ללא יסורים, וה' שומר עליו מפני שודדים ופגעים רעים [אלשיך, אמרי דעת]. כתוצאה מכך, האדם אינו צריך להוסיף יגיעה וצער כדי לשמר את עושרו, אלא הוא נהנה מחלקו בשמחה, ברווח ובשלוות נפש [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. יתרה מזאת, ה' אינו מוסיף לצדיק צער ועונש יחד עם הברכה שהוא מעניק לו [אבן עזרא, אלשיך].
לצד הפירוש החומרי, ישנה גישה המפרשת את הפסוק במישור הרוחני. לפי קו מחשבה זה, העושר שעליו מדובר הוא קניין החכמה והשכל. עושר רוחני זה אינו מלווה בשום צער, שכן הוא נצחי, קיים לעד, ואיש אינו יכול לגזול אותו מבעליו [רלב"ג, עמנואל הרומי]. בנוסף, זוהי ברכה הנובעת ממידת הרחמים, המעשירה את הצדיק בעולם הזה מבלי להוסיף לו עצב או פגיעה בחלקו לעולם הבא [אלשיך].