משלי, פרק י׳, פסוק ב׳

הון וממון שנאספו בדרכי עול, או מתוך רדיפה וחריצות יתר אחר חומריות, הם אוֹצְרוֹת רֶשַׁע אשר לֹא־יוֹעִילוּ לאדם ביום הפקודה ולא יפדו אותו מסכנות. לעומת הרכוש האגור, דווקא וּצְדָקָה המתבטאת בנתינה לעניים, במעשים טובים ובהתנהלות ישרה, היא בעלת כוח ממשי והצלה. על אף החשש שפיזור הנכסים יותיר את האדם ללא פרנסה, הכסף היחיד שבאמת מועיל לו הוא דווקא זה שמחולק לאחרים. בזכות נתינה זו מובטח לאדם כי היא תַּצִּיל מִמָּוֶת, שכן ה' יאריך את חייו וישמור על נפשו מעונש רוחני גם לאחר פרידתה מן הגוף.