ההליכה אחר הפיתוי והתאוות אינה רק טעות חולפת, אלא מסלול הידרדרות הרסני שקשה מאוד לחזור ממנו. דרכה של ההימשכות אל החטא מושכת את האדם מטה, אל עבר אובדן מוחלט של הגוף והנפש.
הפרשנים מסכימים כי תחילת הפסוק, רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, מלמדת שמהלכה ודרכה של המפתה מובילים באופן ישיר אל המוות ואל ההשחתה [שטיינזלץ, אבן עזרא]. עם זאת, קיימות גישות שונות להבנת המילה רַגְלֶיהָ. בעוד שיש המפרשים זאת כפשוטו, כדרך הפיתוי עצמה [מצודת דוד], אחרים מסבירים שהכוונה היא לאנשים ההולכים בעקבותיה [מלבי"ם], או לכל מקרי ההרס וההפסד שנגרמים בגללה, שכן היא משמשת כמשענת ובסיס לאיבוד האדם [אמרי דעת]. ירידה זו למוות מתפרשת בשני מישורים: במישור הפיזי, ההימשכות אחר תאוות חומריות מסבבת את מיתת הגוף; ובמישור הרוחני, היא מורידה את האדם ממעלת האנושיות למדרגת בהמה, ומביאה עונש ואבדון לנפש [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. בדומה לכך, פיתוי רעיוני למינות ולפילוסופיות מוטעות גורם למיתת הנפש [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ, מתאר את השלב הבא והעמוק יותר של הנפילה. השְׁאוֹל מתואר כבור עמוק שאדם עלול ליפול אליו עוד בחייו, וממנו לא יוכל לצאת [מלבי"ם]. הפועל יִתְמֹכוּ זוכה למספר ביאורים. יש המסבירים זאת מלשון קרבה, כלומר שצעדיה יורדים מטה עד שהם ממש פוגשים ונוגעים בשאול [רש"י, עמנואל הרומי], או שצעדיה מכוונים לשם והיא תיקח עמה את כל מי שיתפתה ללכת אחריה [שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את התמיכה כפעולה אקטיבית של חיזוק. צעדיה של המפתה למעשה עוזרים למוות, סומכים את ידיו ומחזיקים את השאול פתוח ומוכן כדי שהנפתה ייפול לתוכו בדרך פלא [רלב"ג, מצודת דוד]. לפי קו מחשבה זה, אפילו עצם הצעידה וההתקרבות אל החטא, עוד בטרם נעשתה העבירה עצמה, כבר תומכת את בור השאול ולוכדת את האדם כך שלא יוכל להיחלץ [מלבי"ם].
ברובד אלגורי ועמוק יותר, האשה הזרה מסמלת את יצר הרע והשטן, שכל מטרתו ורצונו להאביד את האדם. לפי פירוש זה, רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת מתאר את ירידתו הטבעית של היצר לעולם החומרי כדי להכשיל את הצדיק (הקרוי "חי") ולהפכו לרשע (הקרוי "מת"). לאחר שהחטיא את האדם, היצר עושה צעדים כלפי מעלה כדי לקטרג עליו. בכך הוא למעשה תומך ומקיים את השאול – שכן לולא היו חוטאים בעולם, השאול היה מתבטל ואיננו, ועל ידי הקטרוג והכנסת החוטאים לתוכו, צעדיו של יצר הרע מחזיקים את השאול לבל ימוט [אלשיך].