כוחו של הפיתוי טמון בנעימותו הראשונית ובאשליה של קלות וקירבה שהוא מציג. המשיכה אל החטא ואל דרכים הרסניות מסתתרת לרוב מאחורי מילים מתוקות וטיעונים חלקים, ולכן נדרשת זהירות רבה וחכמה כדי לעמוד בפניהם.
הפרשנים מסבירים את המילים המרכזיות בפסוק: המילה נֹפֶת מתארת מתיקות, ובפרט הזלה וטפטוף של דבש מתוך חלות השעווה [רש"י, שטיינזלץ, מצודת ציון]. תִּטֹּפְנָה משמעותה יורדות ומטפטפות [מצודת ציון]. הצירוף שִׂפְתֵי זָרָה מתייחס לדברי הפיתוי הנעימים של אישה זרה או זונה המעוניינת ללכוד את האדם [שטיינזלץ, מצודת דוד], ויש המפרשים זאת גם כרמז לנשיקות שפתיה [עמנואל הרומי]. המילה חִכָּהּ מתייחסת אל החיך, ומכוונת לדיבור ולמאמר הנוצרים מנגיעת הלשון בחיך [רש"י, שטיינזלץ, מצודת ציון, עמנואל הרומי].
רוב הפרשנים מסכימים כי דמותה של האישה הזרה אינה רק תיאור מילולי, אלא משל עמוק לכוחות רוחניים ונפשיים המאיימים על האדם, והם נחלקים לשני כיוונים מרכזיים המשלימים זה את זה:
הגישה הראשונה רואה באישה הזרה סמל לאפיקורסות, למינות ולדעות זרות [רש"י, עמנואל הרומי, מלבי"ם]. לפי פירוש זה, ה"שפתיים" מסמלות את הדעות והנחות היסוד של תפיסות אלו, אשר נדמות לאדם בתחילה כמתוקות ומשכנעות. ה"חיך", המייצג את החכמה, מציג את הטיעונים הזרים כחלקים ונטולי דופי, בדיוק כמו שמן שאין בו חספוס או פגם נראה לעין [מלבי"ם].
הגישה השנייה מזהה את האישה הזרה עם היצר הרע ותאוות החומר [מלבי"ם, עמנואל הרומי, אלשיך, אמרי דעת]. היצר הרע אינו מגיע בצורה מאיימת, אלא מתחזה לאוהב הדואג לאדם. הוא מפתה אותו לזנוח את המשמעת העצמית, ליהנות מתענוגות העולם, לאכול, לשתות ולחטוא, תוך שהוא משכנע את האדם כי ההימנעות מכך היא סבל מיותר ופגיעה בעצמו [אלשיך].
ניגוד עמוק קיים בין דימוי הדבש לדימוי השמן בפסוק, והוא חושף את אשליית הפיתוי. הדבש, הנוטף מתוך חדרי השעווה, מסמל דביקות וחיבור. היצר הרע גורם לאדם לחשוב שדבריו, שעליהם נאמר נֹפֶת תִּטֹּפְנָה, נובעים מאהבה פנימית וחיבור אמיתי. אך המציאות היא וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ; השמן הוא חלקלק ואינו נדבק. פנימיותה של ה"זרה" הפוכה לחלוטין מחיבור ואהבה, ואין בתוכה אלא כוונה להשמיד את האדם [אלשיך].
מכיוון שההנאות הגופניות מושכות כל כך את טבע האדם, מי שמתפתה ומתרגל אליהן יתקשה מאוד להיפרד מהן. התאוות החזקות יוצרות הרגל שאינו נגמר, וטעם העבירה מרגיש חלק ונעים [מלבי"ם, אמרי דעת]. משום כך, האדם זקוק לכוח השכל והחכמה כדי שלא להיגרר אחר המתיקות המדומה, וכדי להכיר מראש את סופן של תאוות אלו בטרם ילכד ברשתן [עמנואל הרומי, אמרי דעת].