בסוף ימיו של האדם, לאחר שבחר לרדוף אחר תאוות העולם החולפות במקום לדרוש חכמה ומוסר, ממתינים לו חרטה עמוקה וכאב פיזי ונפשי.
הפרשנים מסבירים כי המילה וְנָהַמְתָּ מבטאת זעקה, תלונה או רטינה מתוך כאב לב עמוק. זעקה זו תתרחש בְאַחֲרִיתֶךָ, כלומר לעת זקנה או ביום המיתה [רלב"ג, מצודת דוד]. באותה עת יחווה האדם את בִּכְלוֹת, מצב שבו הגוף כלה ומאבד את כוחו הפיזי. רוב הפרשנים מסכימים כי בְּשָׂרְךָ ושְׁאֵרֶךָ הן מילים נרדפות המתארות את בשר הגוף, אך יש המבחינים ביניהן ומסבירים כי בְּשָׂרְךָ מתייחס לכלל השומן ועובי הגוף, בעוד שְׁאֵרֶךָ מכוון לבשר הבסיסי והקיומי שנותר צמוד לעצמות גם באדם רזה [מלבי"ם].
מבחינה רעיונית, קיים ניגוד חריף בין ימי הבחרות לימי הזקנה. בעוד שבימי הנעורים האדם שקוע ברתיחת התאוות ואינו מכיר בפחיתות מעשיו, הרי שבאחרית ימיו, כאשר כוחו הפיזי אוזל וההנאות החומריות כבר אינן מושכות אותו, הוא מתעורר להבנה המרה [עמנואל הרומי, אמרי דעת]. הנהמה והחרטה נובעות מן ההכרה שהאדם כילה את שנותיו על הבלי העולם במקום לקנות חכמה ואמונה. עתה, כשהוא עומד לפני משפט וקרוב לאבד את עולמו הנצחי, הוא מבין שאין בידו לא שם טוב בעולם הזה ולא חלק לעולם הבא [מלבי"ם, אמרי דעת, עמנואל הרומי].
נדבך נוסף בפירוש נוגע לטיבה של החזרה בתשובה. מתוך הכתוב עולה אזהרה לאדם הדוחה את חזרתו בתשובה לשלבי חייו המאוחרים, מתוך מחשבה שיוכל לשוב אל ה' תמיד. אף אם יעשה זאת לבסוף, תשובה הנעשית רק בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ, כאשר לאדם כבר אין כוח פיזי לחטוא, אינה שלמה ואינה מוערכת כפי שהייתה לו נעשתה בימי הנעורים, עת היה בכוחו לעשות הרע ובחר בטוב [אלשיך].