הדימוי של שתיית מים ממקור אישי משמש כמשל עמוק למציאת סיפוק והגשמה במה ששייך לאדם בדין, חלף חיפוש אחר מקורות זרים. ברובד הפשט, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב משמש כאזהרה לשמור אמונים לאישה החוקית ולמצוא את האהבה והקרבה אך ורק עמה, מבלי להימשך אחר אישה זרה [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. האדם נקרא לשמוח באשת חיקו ואין לו כל סיבה לחצוב לעצמו בורות נשברים בדמות אהבות זרות [עמנואל הרומי].
כדי להבין את עומק המשל, הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין המילים בפסוק. המילה מִבּוֹרֶךָ מתארת מקווה של מים מכונסים, כדוגמת מי גשמים שנאגרו [רש"י, אבן עזרא, אלשיך, מלבי"ם]. לעומת זאת, בְּאֵרֶךָ היא באר עמוקה של מים חיים ונובעים [רש"י, אבן עזרא, אלשיך, מלבי"ם, מצודת ציון], כאשר המילה וְנֹזְלִים (אשר נכתבת חסרת וי"ו במדויקים שבספרים [מנחת שי]) מבטאת את נטיפתם וזרימתם של מים אלו [מצודת ציון].
על בסיס הבחנה זו, מתפתח רובד פרשני נוסף הרואה במים משל לתורה ולחכמה, כמשקל נגד לפיתויי היצר המושכים את האדם אל עבר חכמות נוכריות [אלשיך, מלבי"ם]. על האדם לשתות מהחלק שהעניק לו ה', הלוא היא תורת משה [רש"י], מתוך הכרה בשכלו הטבעי שחננו ה' כמבוע של חכמה, שאותו ניתן לפתח אם מתרחקים מתאוות חומריות [אמרי דעת].
המעבר מבור לבאר מייצג את שלבי ההתפתחות בלימוד התורה. בתחילת דרכו, האדם שותה מים מִבּוֹרֶךָ, כלומר הוא בבחינת כלי קיבול האוגר בתוכו את החכמה והכללים שקיבל ולמד מרבותיו [רש"י, אלשיך, מלבי"ם, חומת אנך]. אך כאשר הוא מעמיק את עיונו, מסיק דבר מתוך דבר ומחדש חידושים משלו, הוא הופך למעין מתגבר. בשלב זה, החכמה הופכת לנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ – מים חיים הפורצים ונובעים החוצה, כאשר הוא מפיץ את תורתו ומלמד אחרים [רש"י, אלשיך, מלבי"ם, חומת אנך].