בסוף ימיו, לעת זקנה, עומד האדם ומתמלא בחרטה עמוקה על כך שדחה בצעירותו את הדרכתם של הוריו ומלמדיו [עמנואל הרומי]. מתוך חשבון נפש נוקב הוא זועק ומצר על כך שלא שת לבו לאזהרות שהופנו אליו לאורך הדרך [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין דרכי החינוך השונות המוזכרות בפסוק. המילה מוסר מתייחסת לענישה פיזית, הכאה או יראת העונש. לעומת זאת, תוכחת משמעותה ביקורת מילולית, הדרכה וניסיון להשיב את האדם לדרך הטובה באמצעות השכל וראיות הגיוניות [מלבי"ם, אלשיך].
בהתאמה, קיימת הבחנה בתגובת החוטא לכל אחת מדרכי החינוך. את המוסר הפיזי הוא פשוט "שנא" לחלוטין. לגבי התוכחת השכלית, הפסוק משתמש במילה נָאַץ, שמשמעותה ביזה, מאס או התייחס בזלזול [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כלומר, הוא לא בהכרח שנא את דברי ההיגיון, אך לבו זלזל בהם ודחה אותם [מלבי"ם].
מבחינה רעיונית, המוסר והתוכחת מכוונים כלפי הדרכת התורה [רלב"ג]. יש מי שרואה בפסוק תיאור של תהליך הידרדרות פסיכולוגי, האופייני במיוחד לנערים מפונקים שזכו להגנת יתר. ההידרדרות מתחילה בשנאת משמעת פיזית, ממשיכה בחוסר יכולת לספוג ביקורת מילולית, ומובילה בסופו של דבר לדרישה להדרכה רכה בלבד, עד לפריקת עול מוחלטת ונטישת דרך התורה לטובת החטא [אלשיך].