לעת זקנה עומד האדם מתוך חשבון נפש נוקב ומתמלא בחרטה עמוקה על כך שבצעירותו דחה את הדרכת התורה ואת אזהרות מחנכיו. הוא זועק וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר, ומכה על חטא על כך שסלד לחלוטין מענישה פיזית וממשמעת. במקביל הוא מצר על כך שוְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי, שכן גם כאשר הופנתה אליו ביקורת מילולית והדרכה הגיונית, הוא דחה אותה בבוז ובזלזול. תהליך הידרדרות זה, שהתחיל בשנאת המשמעת והמשיך בחוסר היכולת לספוג ביקורת, הוא שהוביל אותו בסופו של דבר לפריקת עול מוחלטת ולחטא.
משלי, פרק ה׳, פסוק י״ב
וְֽאָמַרְתָּ֗ אֵ֭יךְ שָׂנֵ֣אתִי מוּסָ֑ר וְ֝תוֹכַ֗חַת נָאַ֥ץ לִבִּֽי׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.