משלי, פרק ה׳, פסוק י״ג

אדם מביט לאחור בחרטה מרה על שקיעתו המוסרית והרוחנית ומודה כי וְלֹא־שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי. משמעות הדבר אינה חוסר שמיעה פיזי אלא אטימות רצונית וסירוב לקבל את הדרכתם הראשונית של אלו שהזהירו אותו מפני סכנת התאוות. יתרה מכך, הוא מצהיר כי וְלִמְלַמְּדַי לֹא־הִטִּיתִי אָזְנִי, שכן הוא דחה גם את המחנכים שהשקיעו בו זמן, הסבירו לו את ההיגיון השכלי של דברי המוסר והדריכו אותו בפועל כיצד להיחלץ מהמלכודות. מילים אלו משקפות התעוררות מאוחרת של מי שזכה למעטפת שלמה של הדרכה, אך בחר בעקשנות להתעלם מכולם וכמעט הגיע לאבדון מוחלט.