קולו של אדם המביט לאחור בחרטה מרה על שקיעתו המוסרית והרוחנית מהדהד מבעד למילים אלו. זוהי זעקתו של מי שמתעורר מאוחר מדי, ומכיר בכך שהתעלם מכל תמרורי האזהרה שהוצבו בדרכו. החוטא מודה בסכלותו ומתאר כיצד סירובו להקשיב לאנשי החכמה ולדברי המוסר כמעט והוביל אותו לאבדון מוחלט ולהימנות עם קהל החוטאים ואנשי הרשע [אמרי דעת].
הפרשנים עומדים על משמעות המילים ועל ההבדל שבין שני סוגי המחנכים המוזכרים בפסוק. המילה מוֹרַי נגזרת משורש של הוראה ולימוד [מצודת ציון], אך קיימת הבחנה מהותית בינם לבין ה"מלמדים". גישה אחת מסבירה כי ה"מורה" הוא זה שמראה את הדרך פעם אחת ומעניק הדרכה ראשונית, בעוד ה"מלמד" משקיע זמן רב יותר, חוזר על הדברים ומסביר את ההיגיון השכלי והעיוני שעומד מאחוריהם [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בכך תהליך הצלה של ממש: ה"מורים" הם אלו שמזהירים את האדם מפני הסכנה שבהימשכות אחר תאוות או חוכמות זרות ופסולות, ואילו ה"מלמדים" הם אלו שמדריכים אותו בפועל כיצד להיחלץ מאותן רשתות ולהתרחק מן המלכודת [אלשיך].
ההצהרה וְלֹא־שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי אינה מתארת חוסר שמיעה פיזי, אלא אטימות רצונית. משמעותה היא סירוב מוחלט לקבל את ההוראה להתרחק מהתאוות וליישם אותה הלכה למעשה, עד כדי כך שהאדם התנהג כאילו קולם כלל לא נשמע [רלב"ג, עמנואל הרומי]. החלק השני של הפסוק, וְלִמְלַמְּדַי לֹא־הִטִּיתִי אָזְנִי, משלים את תמונת הנפילה: האדם דחה גם את אלו שניסו להעניק לו מוסר וחוכמה מעמיקה [עמנואל הרומי]. הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שהאדם זכה למעטפת שלמה של הדרכה, החל מאזהרות בסיסיות ועד להסברים שכליים וכלים מעשיים להישרדות רוחנית, אך בחר בעקשנות להתעלם מכולם.