משלי, פרק ה׳, פסוק י״ב

תארו לעצמכם אדם מבוגר מאוד, שיושב וחושב על כל מה שעשה כשהיה צעיר, ופתאום הוא מתמלא בחרטה עמוקה. על מה הוא כל כך מצטער? הוא נזכר איך פעם, כשהיה ילד או נער, הוא לא רצה להקשיב להורים ולמורים שלו שניסו לכוון אותו לדרך התורה. האדם הזה נזכר בשני סוגים של הדרכה שהוא דחה. מצד אחד, הוא נזכר איך הוא פשוט שנא מוסר, שזה אומר לקבל עונשים או גבולות ברורים כשעשה משהו רע. מצד שני, הוא נזכר איך הוא הגיב לתוכחת, שזו ביקורת במילים, כשהסבירו לו בהיגיון ובשכל איך כדאי להתנהג. את ההסברים האלו הוא אולי לא שנא, אבל הלב שלו נאץ אותם, כלומר הוא זלזל בהם ולא לקח אותם ברצינות. התהליך הזה קורה לפעמים כשמתרגלים ליותר מדי פינוק. בהתחלה לא מוכנים לקבל גבולות, אחר כך כבר לא מסוגלים לשמוע אפילו ביקורת עדינה במילים, ובסוף עוזבים לגמרי את הדרך הטובה ובוחרים במעשים רעים. בגלל זה, כשהאדם מזדקן, הוא זועק ומצטער כל כך שלא הקשיב לאזהרות כשהיה לו זמן לתקן.