קריעת ים סוף אינה נתפסת רק כפעולת הצלה גיאוגרפית, אלא כמהלך אלוקי מחושב שנועד להפגין את חסדו של ה', להעצים את הנס ולחנך את העם. הפועל לְגֹזֵר מבטא עניין של כריתה וחיתוך של המים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות להבנת המילה לִגְזָרִים, המתארת את אופן בקיעת הים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהים נקרע לשנים עשר קרעים ושבילים נפרדים, שביל לכל שבט, כדי שעם ישראל לא יחצה את הים בערבוביה ובדוחק. גישה נוספת מפרשת שהים לא נבקע מצד לצד, אלא בצורה של חצי מעגל – המים נקרעו לרוחב, לאחר מכן לאורך, ושוב לרוחב. לפיכך, בני ישראל נכנסו אל הים ממדבר איתם, ויצאו ממנו באותו הצד בדיוק, חזרה לאותו המדבר [רד"ק, מאירי].
לאור גישה זו עולה השאלה: אם ישראל יצאו באותו צד שבו נכנסו, מדוע היה צורך להיכנס אל הים מלכתחילה? התשובה היא שהמטרה המרכזית של קריעת הים לא הייתה רק מעבר ממקום למקום, אלא יצירת מלכודת כדי להטביע את המצרים ולהראות את עוצמת גדולתו של ה' [רד"ק, מאירי]. ה' יכול היה להציל את ישראל בדרכים אחרות, אך הוא הקשה את לב המצרים והוביל את ישראל אל הים במכוון כדי לכלות את רודפיהם [מלבי"ם].
הסבר ייחודי לחלוקת הים לקרעים רבים מציע כי הדבר נועד למנוע טעות אמונית. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, היה בשבט אפרים אדם שנשא עמו עבודה זרה המכונה "פסל מיכה". אילו הים היה נבקע כשביל אחד לכולם, היו אנשים פתאים עלולים לטעות ולחשוב שהפסל הוא שקרע את הים. לכן ה' עשה חסד עם העולם וקרע שביל נפרד לכל שבט. כדי להוכיח שהנס אינו קשור לפסל, ה' צירף את שבט אפרים לאותו שביל של שבט מנשה, וכך היה ברור שהים נבקע בזכות שבט מנשה ושאר השבטים שאין להם פסל, ובכך נמנעה עבודה זרה [אלשיך].
הפסוק חותם במילים "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", והפרשנים מצביעים על רבדים שונים של חסד זה. מעבר לשינוי חוקי הטבע כדי לחסוך מישראל את סכנת המלחמה בדרך ארץ פלשתים [רד"ק], ה' עשה עמם גם חסד פסיכולוגי עמוק. מבחינה טכנית, ה' יכול היה לעשות נס ולהעביר את בני ישראל בתוך המים עצמם מבלי שיטבעו, אך חצייה כזו הייתה מלווה בפחד עצום ובעצבון. בקיעת הים לגזרים והפיכתו ליבשה נועדה למנוע מהם חרדה ולאפשר להם לעבור בבטחה ובשלווה [אבן עזרא].