חסדו של ה' מתגלה במלוא עוצמתו דווקא ברגעי השפל והחולשה העמוקים ביותר של האומה. המילה שבשפלנו מתארת מצב של ירידה, ביזיון ותכלית השפלות, ואילו המילים זכר לנו מבטאות את זכירתו של ה' אותנו במטרה להושיענו [ביאור שטיינזלץ].
בקרב הפרשנים קיימות גישות שונות לגבי התקופה שאליה מכוונים הדברים. גישה אחת רואה בכך אמירה כללית שאינה קשורה למאורע היסטורי מסוים, אלא עיקרון שלפיו ה' מושיע את ישראל בכל זמן של ירידה [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה המרכזית קושרת את הפסוק לאירועים היסטוריים ספציפיים. הדעה הרווחת היא שהפסוק מכוון לגלות מצרים, אז היו ישראל במצב של שפלות מוחלטת, מבוזים ומלוכלכים בעבודת הפרך, ובכל זאת ה' זכר אותם [רש"י, מצודת דוד]. לאותה גאולה ממצרים נלווה גם חסד נסתר, שכן עם ישראל יצא ממצרים תחת השפעת כוכב שסימן שפיכות דמים ואסון, ובעקבות זאת היו עלולים ליפול ביד אויביהם בכניסתם לארץ. אולם ברחמיו, ה' המיר את גזרת הדם הזו בדם ברית המילה שערך להם יהושע, ובכך חילץ אותם ממצב שפלותם ונתן להם לרשת את הארץ [אלשיך].
מנגד, יש הסבורים כי הפסוק אינו מדבר על שעבוד מצרים, אלא מתייחס לגלות בבל או לגלות האחרונה. לפי פירוש זה, החסד הגדול מתבטא בכך שגם כאשר ישראל גלו מארצם בגלל עוונותיהם והגיעו לשפל המדרגה, ה' לא עזב אותם אלא זכר להם את ברית האבות [רד"ק].
מתוך הראייה ההיסטורית של אירועי העבר, עולה תפיסה מהותית לגבי העתיד. הנסים שה' עשה בעבר אינם אירועים חולפים, אלא מהווים יסוד והבטחה לעתיד. מכיוון שמעשי ה' קיימים לעד, כל גאולה קודמת מבטיחה שבכל עת של שפלות עתידית, ה' יזכור לישראל את הנסים הקדמונים ויושיע אותם שוב [מלבי"ם]. ודאות זו של הגאולה העתידית כה מוחלטת, עד שפעמים רבות בנבואה נעשה שימוש בלשון עבר כדי לתאר מאורעות שעתידים להתרחש, מתוך ביטחון מלא שאכן יתקיימו [רד"ק].