הצבת היבשה במקומה אינה תופעה מובנת מאליה, אלא נס מתמשך המאתגר את חוקי הטבע ומאפשר את קיום החיים. לאחר שהוזכרו בפסוק הקודם השמים שמעל ראשו של האדם, מופנה כעת המבט אל הארץ שמתחת לרגליו [אבן עזרא].
המילה לְרֹקַע (הנכתבת חסר וי"ו בטקסטים המדויקים [מנחת שי]) מבטאת פעולה של שטיחה, פרישה וכיסוי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, זהו פועל בהווה המנוקד בפתח במקום בצירה בשל האות הגרונית עי"ן [אבן עזרא, מאירי].
הביטוי עַל הַמָּיִם מתאר מציאות המנוגדת לטבע הבריאה. על פי טבעם של היסודות, המים היו אמורים לעלות, להקיף את כדור הארץ ולכסות את היבשה לחלוטין [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך]. אולם ה' התערב בסדרי הטבע, קיווה את המים למקום אחד וחשף את היבשה כדי לאפשר חיים וצמיחה [רד"ק, מאירי]. הארץ נפרשה כך שהיא מכסה את תהומות המים שבחצי הכדור התחתון [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והיא נראית כגבוהה מהם כדי שלא ישובו ויציפו אותה [רד"ק, מאירי].
מציאות זו, שבה יסוד העפר נמצא שלא כטבעו מעל המים, נושאת בחובה מסר חינוכי עמוק. ה' הותיר את מי הים במצב שבו הם למעשה גבוהים מן הארץ, וכדי להחריב את העולם אין לו צורך בפעולה אקטיבית, אלא די בכך שיניח לטבע לעשות את שלו. ידיעה זו נועדה לעורר את בני האדם לתקן את דרכיהם מתוך יראה, מתוך הבנה שקיומם תלוי לחלוטין ברצונו של ה' המונע מהמים להישפך ולשטוף את היבשה [אלשיך].
ברובד פנימי יותר של הבריאה, יציבותה של הארץ תלויה במערכת פלאית של עמודים הנשענים על המים. מים אלו נתמכים על ידי ההרים, הנשענים על הרוח והסערה, עד שהמערכת כולה תלויה בזרועו של ה'. הדעות חלוקות לגבי מספר העמודים שעליהם נשענת הארץ: יש הסבורים כי מדובר בשנים עשר או שבעה עמודים, ויש המעמידים אותה על עמוד אחד ויחיד ששמו "צדיק", רמז לכך שהיסוד המוסרי והרוחני הוא זה שמקיים בפועל את העולם הפיזי [תורה תמימה].
ההבנה כי העולם עומד על בלימה בניגוד לטבעו, מסבירה את סיומו של הפסוק כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. בלימת טבע המים היא חסד מוחלט ומתמיד המאפשר את קיום העולם. חסד זה הובטח לעד, שכן למרות שהמים הציפו את היבשה בימי המבול, ה' נשבע שדבר זה לא יקרה שוב לעולם [רד"ק].