הנס הגדול של קריעת ים סוף אינו מסתכם רק בבקיעת המים, אלא בהעברת העם בבטחה בתוך הים עצמו. הודיה זו לה׳ מוקדשת לעצם הפעולה של הובלת האומה בתוך המים הסוערים.
הפרשנים מעמיקים במשמעות המילה בְּתוֹכוֹ, ומציעים לה כמה כיוונים. גישה אחת מדגישה את המיקום והעומק. הכתוב בא ללמד שבני ישראל נכנסו עמוק אל תוך הים והתרחקו מאוד מן היבשה [אבן עזרא, רד"ק]. למרות שנמצאו במעמקים, חסדו של ה׳ היה כה מוחלט עד שהם הלכו על יבשה גמורה ואפילו רגליהם לא נרטבו במים [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי המילה באה להגדיר את מסלול ההליכה. בני ישראל לא חצו את הים מקצה לקצה, אלא נכנסו לתוכו עד לנקודה מסוימת ויצאו [מאירי].
זווית נוספת מתמקדת בתזמון המאורעות. המילה בְּתוֹכוֹ מלמדת כי בעוד בני ישראל נמצאים עדיין בתוך הים, ה׳ כבר החל להטביע את המצרים. ראייה בו זמנית של הצלתם מזה ואובדן רודפיהם מזה, נועדה להשריש בהם אמונה עמוקה באחדות ה׳ המשלבת דין ורחמים [אלשיך].
באשר למילים וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל, בעוד שההבנה הפשוטה מתייחסת לאומה כולה [מצודת דוד], ישנה פרשנות ייחודית לפיה השם "ישראל" מכוון ליעקב אבינו עצמו. ה׳ העביר את רוחו של יעקב בים כדי להראות לו את הנפלאות שעשה לבניו. נוכחותו של יעקב נדרשה כדי להגן על העם מפני מידת הדין, שביקשה לפגוע בהם מאחר שהמרו את פי ה׳ על הים. חסד זה של ה׳, שהגן עליהם ומנע את השמדתם, הוא חסד שנועד לקיום העולם כולו, שכן ללא עם ישראל אין קיום לעולם [אלשיך].