הענקת הארץ לעם ישראל אינה רק אירוע היסטורי של חילופי שלטון, אלא מהלך רוחני של העברת בעלות לידיים הראויות לה, וביטוי של חסד אלוהי נצחי. המילה נַחֲלָה מופיעה כאן כהמשך ישיר לפסוק הקודם, מבלי להזכיר שוב את ממלכות כנען, מתוך הסתמכות על ההקשר שכבר בוסס [מאירי].
התואר עַבְדּוֹ מוסבר בכמה אופנים. גישה אחת מדגישה את הניגוד הרוחני בין העמים: ה' נטל את הארץ מידי עמים עובדי אלילים ומסר אותה לישראל, שעובדים אותו לבדו [רד"ק]. גישה אחרת מזהה בביטוי זה התייחסות ספציפית ליעקב אבינו, המכונה "ישראל סבא", דבר המצביע על אופייה הייחודי של ירושת ארץ ישראל שעוברת בשרשרת הדורות [אלשיך].
הפרשנים מציעים מספר היבטים להבנת החַסְדּוֹ המוזכר בפסוק. מבחינה לאומית, החסד מתבטא בכך שהארץ ניתנה לכלל העם; כדי לקיים את השבועה לאבות, די היה לתת את הארץ רק לצדיקים שבאותו דור, אך ה' בחר להנחיל אותה לכולם [מצודת דוד]. מבחינה גיאוגרפית, יש המפרשים שהחסד מתייחס ספציפית לנחלת ארצות סיחון ועוג שבעבר הירדן. בעוד שארץ כנען הובטחה לאברהם מראש, שטחים אלו ניתנו כתוספת של חסד שלא נכללה בהבטחה המקורית [מאירי].
במבט רחב וקוסמי יותר, מטרת הנחלת הארץ לישראל נועדה לעשות חסד עם העולם כולו. כאשר עם ישראל יושב בארץ הקודש ומקיים בה את התורה, הוא ממשיך שפע אלוהי המקיים ומעמיד את הבריאה כולה [אלשיך].