ההליכה הממושכת בשממה נתפסת לעיתים כעונש וכמידת הדין הקשה, אך לאמיתו של דבר היא נובעת מתוך רחמים וחסד עליון.
ההודאה על לְמוֹלִ֣יךְ עַ֭מּוֹ בַּמִּדְבָּ֑ר מתייחסת בראש ובראשונה להשגחה הפיזית. הפרשנים מסכימים כי ה׳ הדריך את העם בארץ לא זרועה, חסרת דרך, ציה וצלמות. הוא הורה להם את הדרך הישרה באמצעות עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה, הקיף אותם בענני כבוד וסיפק את כל צורכיהם באורח פלא.
מעבר להגנה הפיזית, החסד מתבטא גם באופי ובתכלית של מסע זה. ה׳ בחר לסובב את העם ולא להוליכם בדרך קצרה, כדי למנוע מצב שבו יתחרטו על יציאת מצרים ויבקשו לשוב לאחור [אלשיך]. הטלטול והצער שחוו במדבר נועדו לזכך אותם, לעקור מליבם את התפיסות הקלוקלות שספגו במצרים, וללמד אותם את דרכי ה׳ ותורתו [מלבי"ם]. יתרה מזאת, דווקא הקושי שבהליכה במדבר הוביל בסופו של דבר להרחבת נחלתם ולכיבוש ארצות סיחון ועוג [מלבי"ם].
הדגש במילה לְמוֹלִ֣יךְ מצביע על כך שה׳ הוליך את העם בעצמו ולא על ידי שליח. חסד זה נועד להגן על העם מפני טעות באמונה. אילו היו מונהגים על ידי מלאך, היו עלולים לעבוד אותו ולהמיר את כבוד ה׳, חטא שהיה מביא לאובדנם ולאובדן העולם כולו [אלשיך].