הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הָאֱלֹהִים מתייחסת למלאכי השרת [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, מלבי"ם]. מלאכים אלו הם ישויות רוחניות עליונות נטולות גוף [אבן עזרא], אשר משמשים כמנהיגים הגדולים של צבא השמים הפועלים בציוויו של ה' [מאירי]. הם נחשבים לאלוהים ולשליטים על כל מה שנמצא תחתיהם במערכת הבריאה, אך ה' הוא האלוהים העומד מעליהם [רד"ק].
הצורך להודות לאֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים נובע מכך שאומות העולם הקדומות נטו לייחס כוח, אדנות ועצמאות למערכות הטבע, לכוכבים ולמלאכים המנהיגים אותם. לכן, הפסוק מדגיש כי ה' הוא המקור הבלעדי הנותן למלאכים ולמערכות הטבע את כוחם, והכל מתנהל על פי הנהגתו [מלבי"ם].
רובד נוסף ועמוק יותר מציע כי המילה הָאֱלֹהִים רומזת לשכינה. על פי תפיסה זו, העולם הגשמי אינו מסוגל לקבל את השפע האלוהי העצום ישירות מה' (סיבת הסיבות). לפיכך, ה' מאציל את השפע דרך השתלשלות רוחנית אל השכינה, ודרכה אל העולם. מערכת ההשתלשלות המדורגת הזו, המאפשרת לעולם החומרי להתקיים ולקבל את השפע מבלי להתבטל, היא עצמה הביטוי המובהק לכך שכִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ [אלשיך].