חתימת המזמור מהווה שיר הלל ושמחה לבורא [ביאור שטיינזלץ], הממקד את ההודיה בתארו של ה' כאל השולט על המרחב השמימי.
הפרשנים מציגים מספר כיוונים להבנת התואר לְאֵל הַשָּׁמַיִם. גישה אחת מתמקדת ברוממותו ובעליונותו של ה'. לפי תפיסה זו, הוא האל היושב בשמים העליונים מעל הכל [מצודת דוד], והוא השליט היחיד והגבוה מעל כל הכוחות האחרים [מאירי]. לעומת זאת, גישה שניה קושרת את השמים להשגחה החומרית על הארץ. ה' מכין מן השמים מזון לכל נברא [רש"י], וזאת באמצעות המטר היורד מן השמים בציוויו ומהווה את הסיבה לכל המזון בעולם [רד"ק]. זווית נוספת מציעה כי למרות שה' נקרא אל השמים, עיקר מטרתו היא דווקא הארץ. החסד שה' עושה עם השמים וצבאם אינו למענם, אלא נועד כדי שדרכם ישתלשל וירד שפע עליון אל העולם התחתון שהוא העיקר [אלשיך].
המשך הפסוק, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מתבאר כחסד גדול ורציף שאין לו הפסק, הבא לידי ביטוי בהורדת הגשמים [רד"ק]. בנוסף, החזרות הרבות על ביטוי זה לאורך המזמור כולו מכוונות כנגד עשרים ושישה הדורות שחלפו מבריאת העולם ועד מתן תורה, תקופה שבה העולם התקיים ללא תורה ושרד אך ורק בזכות חסדו של ה' [רש"י].