הפסוק משרטט מערכת יחסים של התמסרות ונאמנות, שבעקבותיה זוכה הרעיה לאהבתו ולחסותו של המלך. זהותו של הַמֶּלֶךְ מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הפשטני, הכוונה היא לדוד המלך [אבן עזרא], או לשלמה המלך ולנשיו הנכריות הנדרשות לשוב אל דתו [מאירי]. עם זאת, הגישה המרכזית בפרשנות האלגורית רואה במושג זה רמז לה׳, המשתוקק לנוי המעשים הטובים של כנסת ישראל [רש"י, אבן עזרא], או למלך המשיח [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
המילה וְיִתְאָו מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון חשק ותאווה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לפי הבנה זו, וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ משמעו שאם תנהג כראוי, המלך יחשוק ביופייה, המייצג את הכישרון והנוי שבמעשיה הטובים [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, גישה לשונית ייחודית מסבירה כי האות ת' היא חלק משורש המילה, שמשמעותו שרטוט, הגבלה וסימון. לפיכך, המלך הוא זה שמעצב ומצייר את יופייה [מלבי"ם].
ההצדקה להתמסרות זו טמונה במילים כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ. המלך משמש כאדון בשני מובנים מקבילים: הן כשליט והן כבעל [ביאור שטיינזלץ]. אדנות זו היא מוחלטת ובלעדית, ואין לה אדון אחר מלבדו, גם אם מוצאה מעם זר [רד"ק, מאירי]. יתרה מכך, עיקר יופייה של הרעיה נובע מעצם העובדה שהמלך הוא אדונה [מלבי"ם].
לאור כל זאת, הקריאה וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ מהווה את המסקנה הטבעית של הקשר. מתוך ההכרה באדנותו הבלעדית וההשתחוויה לו, היא תזכה למנוחה, לא יאונה לה כל רע, והמלך יסך עליה בצלו [מצודת דוד].