בפתח מזמורו, מצהיר המשורר על תהליך היצירה של שירתו, על ההשראה הפנימית המניעה אותו ועל נושא השיר. הוא חושף את הקשר ההדוק שבין המחשבה העמוקה שבלב לבין יכולת ההבעה הרהוטה של הלשון.
המילה רָחַשׁ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון תנועה, נדנוד ורעידה קלה. המשמעות מושאלת מתנועת השפתיים של אדם המהרהר, או מתנועתו הדקה של יצור חי ורוחש [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, מאירי, תורה תמימה]. בהקשר זה, רָחַשׁ לִבִּי מתאר כיצד ליבו של המשורר – המשמש כמקור השכל, המחשבה והנבואה – מתעורר ומוציא מתוכו מחשבה ודיבור [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. המלבי"ם מוסיף נדבך נוסף ומסביר כי דָּבָר טוֹב מצביע על כך שתחת המעטפת החיצונית של השירה, מסתתר תוכן פנימי של שכל נשגב וחכמה עמוקה.
לאחר תיאור ההשראה, המשורר מכריז על מטרת יצירתו: אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ. המילה מַעֲשַׂי מכוונת לשיר עצמו, שהוא פרי יצירתו של המשורר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. באשר לזהותו של אותו מֶלֶךְ, קיימות מספר גישות. בעוד שיש המפרשים כי השיר מוקדש למלך דוד או למלך המשיח שעתיד לקום [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי], גישה אחרת רואה במילה מלך כינוי אלגורי לתלמיד חכם, שכן החכמים נמשלו למלכים [רש"י]. על בסיס גישה זו, יש מי שדורש שהפסוק מלמד כיצד תלמיד צריך לפנות לרבו; עליו להכין בליבו דבר טוב, כלומר להקפיד על לשון נקייה ומכובדת, גם אם הדבר דורש ממנו לדבר באריכות ובשטף ללא קיצורים [חומת אנך].
לבסוף, המשורר מתפאר ביכולת ההבעה שלו: לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר. המילה עֵט מתפרשת כקולמוס של כותבים [מצודת ציון, מלבי"ם], והמילה מָהִיר מציינת זריזות, ולפי מקורות מסוימים אף מומחיות ובקיאות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הדימוי כאן הוא של לשון המפיקה שירה צחה, מסודרת ורהוטה, ממש כפי שקולמוסו של סופר מומחה כותב במהירות וללא כל עיכוב [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. המלבי"ם מחבר בין תחילת הפסוק לסופו ומבאר כי הלשון משמשת למעשה כקולמוס של הלב; בדומה לסופר קצרן המעתיק כל מילה מבלי להשמיט דבר, כך הלשון מצליחה לתרגם במדויק את כל המחשבות והרגשות שרוחשים בלב לכדי דיבור שירי שלם ומדויק.