הפנייה בפסוק מנוסחת כקריאה אישית וישירה, הדורשת התנתקות מן העבר לקראת ייעוד חדש וגדול. המשורר פונה אל דמות נשית ומבקש ממנה לא רק להקשיב, אלא גם להבין לעומק ולזנוח את שורשיה הקודמים.
הפרשנים נחלקים בשאלה למי מכוונת הפנייה בַת. הגישה הפשטנית מפרשת כי הדברים נאמרים לכלה המיועדת למלך, או לבנות המלכים, אשר נקראות להתבונן בגדולה הצפויה להן עם כניסתן לארמון [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה האלגורית מפרשת את המילה בַת ככינוי לעדה או לקהילה, ובפרט לכנסת ישראל [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד].
בקריאה שִׁמְעִי וכן וּרְאִי, הפסוק אינו מסתפק בשמיעה פיזית, אלא דורש הבנה עמוקה של הלב, קבלת מוסר והתבוננות באמת [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. על המילים וְהַטִּי אׇזְנֵךְ מדייק [מלבי"ם] כי פעולת הטיית האוזן מרחוק היא שלב מקדים והכרחי לפני השמיעה עצמה. במישור הרוחני, הטיית האוזן וההתבוננות מתפרשות כקריאה להקשיב לדברי התורה והחכמים, לבחור בדרך הטובה, ולכוון את הלב לידיעת ה׳ [רש"י, תורה תמימה]. לפי [מצודת דוד], הקריאה להטות אוזן מכוונת לציות עתידי להוראותיו של מלך המשיח.
הדרישה וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ מתבארת בשני רבדים עיקריים. במישור המעשי, מדובר על הכלה שצריכה להתגייר, לעזוב בלב שלם את עמה הקודם, לדבוק בישראל ולהקדיש את עצמה לאישהּ המלך [אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. במישור הלאומי והרוחני, [רש"י] מסביר כי זוהי קריאה לכנסת ישראל לשכוח את העבר של עבודה זרה שעבדו אבותיהם בעבר הנהר. בהקשר של ימות המשיח, [מצודת דוד] מוסיף כי הדרישה לשכוח את העם משמעותה אזהרה שלא להצטרף לעצת האומות שיימשכו אחר גוג במלחמתו נגד המשיח.