לאחר שהמשורר מציג את כוונותיו, הוא עובר לפנות ישירות אל המלך ולשבח אותו על מעלותיו יוצאות הדופן. הפסוק מציג שילוב הרמוני בין יופי חיצוני, חוכמה פנימית ויכולת ביטוי.
המילה יָפְיָפִיתָ נגזרת מהשורש י.פ.ה, והפרשנים מסבירים כי כפל האותיות במילה נועד להדגיש הפלגה ויתרון, כלומר יופי עצום ונדיר [אבן עזרא, המאירי, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר תחילה את יופיו הפיזי של המלך ואת צורתו הנאה שעולה על זו של שאר בני האדם [רד"ק, אבן עזרא, המאירי]. עם זאת, יש המפרשים יופי זה באופן רוחני ומעשי: המלך יפה במעשיו [מצודת דוד], או שהוא מתייחד בכך שהוא עוסק בחיי נצח ובתורה, בניגוד לשאר בני האדם העוסקים בענייני העולם החולפים [רש"י].
הבחירה להשוות את המלך דווקא לצירוף מִבְּנֵי אָדָם אינה מקרית. בעוד שמעלות גופניות נהוג להשוות לטבע ולבעלי חיים (כמו "גיבור כארי" או "קל כנשר"), מעלות שכליות ונפשיות, כגון חוכמה ודיבור, ניתן להשוות רק לבני האדם החכמים והמעולים ביותר [מלבי"ם].
שבחו השני של המלך הוא הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ. המילה הוּצַק משמעותה נשפך, בדומה ליציקת שמן [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. דימוי זה מתאר אדם שמתבטא בחן רב, דבריו נעימים לשומעיו והוא מוצא חן בעיני כול [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מעמיקים ומסבירים כי החן שבשפתיים אינו רק כישרון רטורי, אלא ביטוי חיצוני לפנימיות עמוקה. הלשון היא שליחת השכל, ולכן נועם הדיבור מעיד על נשמה מתוקנת ועל חוכמה רחבה [אבן עזרא, המאירי], ובאופן מעשי, החן הזה מאפשר למלך להורות הלכה בצורה מדויקת [רש"י].
בזכות מעלות אלו, הפסוק חותם בהבטחה: עַל כֵּן בֵּרַכְךָ ה' לְעוֹלָם. הברכה ניתנת למלך בזכות החן שהוא מפיץ [רד"ק], ושכרו בא לידי ביטוי בשלום [רש"י]. הסיבה שהברכה היא נצחית קשורה לאופי המעלות שתוארו: בניגוד לכוח פיזי שדועך עם הגוף, מעלות של שכל ודיבור הן רוחניות ונצחיות, ולכן גם הברכה עליהן נמשכת לעד [מלבי"ם].
זהות המלך שאליו מכוון הפסוק משפיעה על הבנת המילה לְעוֹלָם. אם הפסוק מכוון לשלמה המלך, הברכה מתייחסת לאורך ימיו, לתקופה ארוכה, או להבטחה שמלכות ישראל תשוב תמיד לזרעו [המאירי]. לעומת זאת, אם הפסוק מכוון למלך המשיח, הרי שמלכותו תהיה קיימת ונצחית כקיום העולם עצמו [המאירי, מצודת דוד].