תהלוכה מלכותית ומפוארת צועדת אל עבר ארמון המלך, כשהיא טומנת בחובה משמעויות של חתונה היסטורית, חזון משיחי או התגלות אלוהית.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה לִרְקָמוֹת. רוב הפרשנים מסכימים כי האות למ"ד משמשת כאן במקום האות בי"ת, והכוונה היא שהדמות או המנחה תּוּבַל כשהיא לבושה בבגדי רקמה מהודרים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. לעומתם, יש המפרשים כי המילה מתארת מקום פיזי, והיא מכוונת אל חופת כלולות מרוקמת העשויה מבדים יקרים, שאליה מובלת הכלה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. המילה תּוּבַל מתפרשת כהבאה, בין אם מדובר בהבאת שי ומנחה [מצודת ציון] ובין אם בהובלת בת המלך עצמה [אבן עזרא].
באשר לזהות המלך ולמהות התהלוכה, עולות מהמקורות שלוש גישות פרשניות מרכזיות:
הגישה הפשטנית רואה בפסוק תיאור של חתונה מלכותית. בת המלך מובלת אל המלך בלוויית בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ, שהן נערותיה וחברותיה הצועדות בעקבותיה אל הארמון. המילים מוּבָאוֹת לָךְ מכוונות למלך עצמו, שאליו מובאות גם הכלה וגם נערותיה, אשר עתידות לשרת אותו ואף לשמש לו כפלגשים [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
גישה שנייה מפרשת את הפסוק כחזון משיחי. לפי כיוון זה, התהלוכה צועדת אל עבר מלך המשיח. הכלה, הבתולות והרעות מסמלות קהלים שונים שיבואו מארצותיהם בשמחה גדולה כדי לקבל על עצמם את עול מלכותו של המשיח בהיכלו [מצודת דוד].
הגישה השלישית מעניקה לפסוק משמעות תיאולוגית ואלגורית, ולפיה הפנייה לָךְ מכוונת כלפי ה'. ה"כלה" המובלת בבגדי רקמה מסמלת את עם ישראל, המובא כמנחה לה' על ידי אומות העולם מכל קצוות הארץ. הבְּתוּלוֹת ההולכות אחריה משולות לאומות שפלות וחסרות דת, אשר נגררות ומצטרפות אל האומה הגדולה, ויחד כולן מובאות אל ה' [רש"י, מאירי].