דמותו של המלך הלוחם והמנצח מצטיירת מבעד לכלי נשקו, כאשר לאחר אזכור החרב בפסוק הקודם, מופיעים כעת החצים [אבן עזרא]. המילה שְׁנוּנִים מתארת חצים מחודדים היטב שאינם קהים [רד"ק, מצודת ציון].
מבנה הפסוק מעורר קושי תחבירי, שכן הוא נראה קטוע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לפתרון קושי זה היא שהמילה יִפְּלוּ משמשת כציר מרכזי הפועל בשני כיוונים במקביל, ומתייחסת גם לחלקו הראשון של הפסוק וגם לסופו. כלומר, העמים יפלו תחת המלך, ובאותה עת החצים יפלו אל תוך לב האויבים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי]. גישה שונה מציעה כי זהו פסוק שסדר מילותיו התהפך, ויש לקרוא אותו ברצף הגיוני אחד: חציך השנונים תקועים בלב אויבי המלך [רש"י].
פגיעת החצים בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ מפורשת לרוב כפגיעה פיזית ישירה וקטלנית [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], אך יש המפרשים זאת כפגיעה פסיכולוגית ותודעתית. לפי פירוש זה, החצים נופלים אל תוך מחשבתם של האויבים, כך שהם נתקפים באימה ופחד מן המלך עוד בטרם החצים פוגעים בהם בפועל [המאירי].
רובד פרשני נוסף ורוחני מעתיק את הפסוק מעולם המלחמה הפיזית אל עולם בית המדרש. לפי גישה זו, חִצֶּיךָ הם כינוי מטפורי לתלמידים, ואילו אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ הם תלמידי החכמים עצמם, שבעת הדיון והוויכוח בהלכה נראים לשעה קלה כאויבים הנלחמים זה בזה. בזכות שכר לימוד התורה הזה, יזכו ישראל להתגשמות ההבטחה עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ – אומות העולם עובדות האלילים ייכנעו ויפלו תחתיהם [רש"י].