סיום המזמור מביע הבטחה לזיכרון נצחי ולהכרה כלל-עולמית, החוצה גבולות של זמן ומקום. סביב זהות הנמען שאליו פונה המשורר במילים אַזְכִּירָה שִׁמְךָ קיימות מספר גישות מרכזיות.
הגישה הראשונה סבורה כי הפנייה היא כלפי ה' [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו מחשבה זה, המשורר מודה לה' על הגדולה שהעניק לבית דוד ולזרעו, ומבטיח להזכיר את שמו של הבורא בכל דור.
מנגד, יש המפרשים כי הפנייה היא למלך בשר ודם, כדוגמת דוד או שלמה [אבן עזרא, מלבי"ם]. לפי פירוש זה, המשורר מבטיח למלך שגם לאחר מותו שמו הטוב יישאר חקוק לנצח, וזכרו יישמר מדור לדור בזכות בניו שיהיו שרים ומנהיגים.
גישה שלישית וייחודית לוקחת את הפסוק אל מעבר לזמן ההווה, ורואה בו פנייה עתידית אל מלך המשיח [רד"ק, מצודת דוד]. לפי תפיסה זו, בכל דור ודור זוכרים את גדולתו העתידית של המשיח ומצפים לבואו.
בנוסף למשמעויות אלו, קיימת גם פרשנות אלגורית הרואה בפסוק משל. ברובד זה, הפנייה היא אל השכל האנושי או הנפש המשכלת, אשר בזכות מעשיהם הטובים והוראתם לרבים, יאירו ככוכבים לעולם וזכרם לא יסוף [מלבי"ם, מאירי]. חכמי המדרש אף דרשו את הפסוק על אברהם אבינו [מאירי].
בעקבות הזכרת השם, הפסוק ממשיך ומצהיר: עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדוּךָ. המילה יְהוֹדוּךָ מתבארת כהודיה, שבח והלל שיופנו כלפי הנמען [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חלק מן הפרשנים מרחיבים את המשמעות להכרה שלטונית. הם מסבירים כי העמים יקבלו על עצמם את מלכותו של המשיח או המלך, יודו בגדולתו ולא יערערו על שלטונו לעולם [רד"ק, מאירי]. במקביל, מתוך ההכרה בגדולה זו, העמים יכירו גם בגדולת האל ויקבלו אותו עליהם לאלוה [מצודת דוד].