תפילה למימוש הצדק האלוהי בעולם, שבה הרע מוביל למפלתם של עושיו, בעוד הישרים זוכים ליציבות. בקשה זו נשענת על היכולת האלוהית הבלעדית לראות מעבר למעשים החיצוניים, ולשפוט את האדם על פי פנימיותו הנסתרת.
המילה יִגְמָר מתפרשת מלשון סוף, כליה והשלמת המעשה, והמילה נָא משמעותה עתה [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות באשר לאופן שבו יבוא הקץ על הרשעים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרע עצמו הוא זה שיכלה את הרשעים. כלומר, המעשים והמחשבות הרעות שהרשעים יוזמים יהפכו לקטגור נגדם ויביאו לאובדנם המוחלט [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ, מצודת דוד]. יש המייחסים בקשה זו ספציפית לשאול המלך ולעוזריו שרדפו את דוד [המאירי]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את הפסוק כתפילה לחזרתם בתשובה של החוטאים. לפי תפיסה זו, הבקשה היא שהרע והעוונות יסתלקו ויעברו מן העולם, ולא האנשים עצמם [אלשיך, אבן עזרא].
בניגוד לאובדן הרשעים, מבקש המשורר וּתְכוֹנֵן צַדִּיק – להעמיד את הצדיק באופן יציב על מכונו ובסיסו, ולסייע לו בדרכו [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. פועל זה מבטא את גמר וביסוס הבניין [מלבי"ם]. דוד מבקש זאת על עצמו, על צדיקי ישראל, ובפרט על ביסוסו של כסא מלכותו [רד"ק, המאירי].
הפסוק חותם בהכרה שרק ה' יכול לעשות משפט אמת. בני אדם רבים מציגים כלפי חוץ חזות טובה שאינה תואמת את פנימיותם, אך ה' בוחן את המחשבות הנסתרות [רד"ק]. הכְּלָיוֹת מוזכרות כאן ככינוי מטאפורי לסודותיו העמוקים והנסתרים ביותר של האדם [אבן עזרא]. מכיוון שה' יודע הכל, הוא אינו זקוק להליך משפטי חיצוני כדי להכריע מי צודק, אלא הוא בוחן ויודע שלב הצדיק אכן שלם עמו [שטיינזלץ, מצודת דוד].
אזכור בחינת הלבבות משמש גם כמענה למי שעשוי לתהות כיצד דוד מעז לקרוא לעצמו "צדיק" במאבקו מול שאול. דוד מצהיר שאינו מחזיק מעצמו צדיק יותר מאחרים, אלא מותיר את ההכרעה לה' שהוא לבדו יודע מי הוא הצדיק האמיתי [אלשיך, המאירי]. התואר אֱלֹהִים צַדִּיק מבטא את היותו של ה' שופט בצדק, שאין בו עוול, המעניק לכל אדם כפי מחשבותיו [רד"ק, המאירי]. יש המוסיפים כי "צדיק" אינו רק תואר, אלא אחד משמותיו של ה' [רש"י].