דוד מצהיר על חפותו ועל טוהר מידותיו אל מול ההאשמות שהופנו כלפיו. הוא מציג טענה כפולה המדגישה את נאמנותו לאוהביו ואת רחמיו כלפי שונאיו, תוך שהוא מבהיר כי מעולם לא ניצל לרעה את הכוח שהיה בידיו.
בחלקו הראשון של המשפט, המילה שׁוֹלְמִי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כאיש שלום, חבר או אדם שהיה עמו ביחסי קרבה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. דוד שואל באופן רטורי האם אי פעם השיב רעה תחת טובה לאדם שהיה עמו בשלום, כפי שהיה נאמן לשאול המלך בעת שהיה חתנו ונלחם את מלחמותיו [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון תשלום וגמול, כלומר שדוד שואל האם אי פעם שילם לאויבו כגמולו הרע הראוי לו [רש"י].
החלק השני של המשפט סובב סביב משמעות המילה וָאֲחַלְּצָה והיחסה למושגים צוֹרְרִי (אויבי) ורֵיקָם (לחינם או בידיים ריקות). הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות להבנת הביטוי:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון הצלה ושחרור [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו חשיבה זה, האות וי"ו בראש המילה משמשת כמילת ניגוד במשמעות של "אלא". דוד טוען כי לא רק שלא פגע באיש שלומו, אלא אף הציל את חייו של אויבו. הדבר מכוון למקרים בהם דוד מנע מאנשיו להרוג את שאול, למרות ששאול רדף אחריו לחינם וללא עוול בכפו.
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון הפשטה, שליפה וקריעה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. גישה זו מקשרת את הפעולה לאירוע שבו דוד כרת את כנף מעילו של שאול במערה. הפעולה לא נעשתה מתוך שנאה או כדי להשחית את בגדו ולהעמידו ריק ומושפל, אלא אך ורק כדי להוכיח לשאול שחייו היו מסורים בידו והוא בחר לחוס עליו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי לו דוד רצה באמת להשיב רעה, הוא לא היה מסתפק רק בקריעת המעיל [אלשיך].
לצד גישות אלו, קיימים פירושים נוספים. יש המבארים את המילה מלשון "חלוצי צבא", כלומר דוד שואל האם אי פעם חימש כוחות וגייס צבא כדי להילחם באויבו [מלבי"ם]. דעה אחרת לוקחת את הדברים לכיוון של נדיבות, ומסבירה כי דוד מעיד על עצמו שאפילו אם שונאו היה בא לבקש את עזרתו, הוא לא היה משלח אותו בידיים ריקות מבלי להעניק לו משלו [מאירי].
המילה רֵיקָם מקבלת גם היא משמעויות משתנות בהתאם להקשר, וקיימת מחלוקת לגבי שיוכה התחבירי לחלקי המשפט, מחלוקת שבאה לידי ביטוי גם במיקום טעמי המקרא [מנחת שי]. יש המחברים אותה למילה צוֹרְרִי, כך שהמשמעות היא שהאויב שונא ורודף אותו לחינם ועל לא דבר [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד]. אחרים מחברים אותה לפעולת ההצלה או ההפשטה עצמה, כלומר שדוד הציל את אויבו בחינם וללא תמורה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, שלא התכוון להותיר אותו ריק ומושפל לאחר שקרע את בגדו [רש"י].