הפסוק מציג תמונה מתוחה של סכנה ואיום, תוך שימוש בדימויים של כלי נשק המוכנים לפעולה בעקבות סירוב לחזור בתשובה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים אִם לֹא יָשׁוּב מתייחסות לרשע המסרב לחזור מדרכו הרעה. הפועל יִלְטוֹשׁ משמעותו יחדד וישחיז, והמילה וַיְכוֹנְנֶהָ מתארת את הכנת הקשת לירייה [מצודת ציון, שטיינזלץ, אבן עזרא].
סביב שאלת זהותו של אוחז הנשק בפסוק מתקיימת מחלוקת פרשנית מעניינת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את הרשע עצמו. אם הרשע אינו שב מדרכו, הוא ממשיך בהכנותיו לעשות רע, משחיז את חרבו ודורך את קשתו כדי לירות בצדיק הנרדף [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מציאות זו יוצרת תחושת סכנה מוחשית, עד כדי כך שהנרדף מרגיש בכל יום קרוב למוות, כמי שעומד מול קשת דרוכה ומוכנה [רד"ק]. יש המקשרים זאת להקשר הרחב של המזמור ומסבירים שכאשר ה' נמנע מלהעניש את דוד, ראוי היה שגם הרשע, המשמש כשליח לעונש, ישוב למקומו, אך הוא מסרב וממשיך להכין את כלי נשקו [מלבי"ם].
בתוך גישה זו, יש המוסיפים רובד של אירוניה טראגית. לפי פירוש זה, הרשע אכן מכין את כלי נשקו, אך למעשה החרב שהוא לוטש היא זו שעתידה להמית אותו עצמו. במעשיו הרעים הוא אינו פוגע בצדיק, אלא רק מזרז את הכנת החרב לקראת מפלתו שלו ומכוון את הנשק אל נפשו [אלשיך, אבן עזרא].
לעומת זאת, גישה שונה לחלוטין מפרשת כי מי שאוחז בנשק הוא ה' ולא הרשע. לפי קו מחשבה זה, אם הרשע אינו חוזר בתשובה מרישעתו, ה' הוא זה שלוטש עליו את חרבו ודורך את קשתו כדי להענישו [רש"י, מאירי]. בנוסף, יש המפרשים את המילה "אם" בפסוק במשמעות של "כי", כלומר זוהי עובדה מוגמרת שהרשע לא ישוב מדרכו, ובעקבות זאת ה' מכין את כלי משחיתו כנגדו [מאירי].