תהלים, פרק ז׳, פסוק ו׳

דוד המלך מציג שבועה על תנאי, שבה הוא מקבל על עצמו את העונשים הכבדים ביותר אם אכן חטא והרע כפי שהאשימו אותו אויביו.

המילה יִרַדֹּף מורכבת מבחינה דקדוקית משילוב של שני בניינים, קל ופיעל. רוב הפרשנים מסבירים כי הרכבה זו מלמדת על רדיפה כפולה: האויב אינו מסתפק בלרדוף בעצמו, אלא גם משדל, מזרז ומעמיד אנשים אחרים שירדפו אחריו [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, מצודת דוד, מאירי]. כפי שמציין [רד"ק], תיאור זה תואם במדויק את התנהגותו של שאול המלך כלפי דוד. מטרת הרדיפה, כפי שעולה מהמילה נַפְשִׁי, אינה רק לאסור אותו בכלא, אלא להוציאו להורג [רד"ק]. לפי גישה נוספת, הרדיפה מכוונת ממש נגד הנפש פנימה; האויב מבקש לדחוק את דוד למצב שבו ייאלץ להרוג את רודפו כהגנה עצמית, ובכך יחטא, יאבד את עולמו הרוחני ויהרוס את מלכותו [אלשיך].

בהמשך הפסוק נאמר וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי. לפי [רד"ק], חסרה כאן מילת תנאי, והכוונה היא "ואם ישיגני – ירמוס לארץ חיי". לחלופין, הפסוק מתאר את מחשבתו וכוונתו הזדונית של האויב הרודף. משמעות הרמיסה היא הריגה או השפלה וביזיון עמוק [מאירי, אבן עזרא], כאשר המילה חַיָּי מרמזת שהאויב ירמוס וישפיל אותו במשך כל ימי חייו [מצודות].

באשר לביטוי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן, קיימת מחלוקת למה מתכוון דוד במילה וּכְבוֹדִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לנפש האדם, שהיא החלק הנכבד והחשוב בו [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהנפש אינה נקברת בעפר לאחר המוות, התיאור נאמר על דרך המשל, או שהוא משקף את מחשבת האויב הסבור שלדוד לא תהיה תקומה רוחנית כי הוא נחשב לאיש דמים [רד"ק, אבן עזרא]. [אבן עזרא] אף דוחה במפורש את הדעה כי מדובר כאן על גופו הפיזי של האדם. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה לכבודו האישי שיושפל לעולם [מצודת דוד], או למלכותו של דוד שתאבד ותושפל לעפר [אלשיך].

המילה החותמת את הפסוק, סֶלָה, מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. יש המסבירים כי זהו סימן מוזיקלי המורה על הרמת הקול בנגינה, ואין לו כלל משמעות מילולית כחלק מהמשפט [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, אחרים מפרשים את המילה כהסכמה ואישור, במשמעות של "אכן" או "באמת היה כן" [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].