זעקתו של דוד מבטאת חרדה קיומית עמוקה מפני איום עוצמתי ובלתי ניתן לעצירה. הדימוי לאריה ממחיש סכנה פתאומית ואלימה, שבה ללא התערבות אלוהית, הקורבן חסר כל אונים מול טורפו.
הפרשנים חלוקים בשאלת זהותו של אותו אריה מאיים. גישה אחת רואה בכך התייחסות ספציפית לשאול המלך, שכן כשם שהאריה הוא מלך החיות, כך שאול הוא מלך ישראל [רד"ק]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הדימוי מתייחס לכל אחד מאויביו הרבים של דוד [אבן עזרא]. מעבר לאיום הפיזי, עולה גם פרשנות רוחנית ופסיכולוגית שלפיה ה"אריה" הוא יצר הרע. לפי תפיסה זו, דוד חושש שמא מתוך כעס פתאומי הוא ישלח את ידו בשאול, משיח ה', ובכך יביא לאובדן נפשו שלו, מבלי שאיש יוכל להצילו מידי יצרו [אלשיך].
הפחד מורכב מכמה רבדים. דוד חושש ממצב של התפרצות זעם פתאומית מצד שאול, אפילו ברגעים שבהם נראה כי הוא התפייס, שכן בשעת כעס איש לא יעז לעמוד בדרכו [אלשיך]. בנוסף, דוד שרוי בחרדה כפולה, בדומה ליעקב אבינו: הוא ירא גם מסכנת המוות לגופו, אך גם מהאפשרות שייאלץ להרוג את שאול ואנשיו [אלשיך]. מתוך ההבנה שכל סביבתו קמה עליו, הוא מכיר בכך שאם ה' לא יושיע אותו, האויב יתגבר ואיש לא יבוא לעזרתו [מצודת דוד, אבן עזרא].
הפרשנים מתמקדים במשמעות המילה פֹּרֵק, ורואים בה תיאור של אלימות קשה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה של שבירה, ריסוק וקעקוע איברים. יש המדייקים כי פעולה זו מתרחשת מיד לאחר הטרף הראשוני, ומשמעותה היא שבירת העצמות והפרדתן זו מזו [מלבי"ם, מאירי, שטיינזלץ, מצודת ציון]. פרשנות ספציפית יותר קושרת את המילה לפעולתו האופיינית של האריה, ששובר את המפרקת של טרפו [אבן עזרא]. מבחינה לשונית, יש המסבירים את המילה מלשון הסרה ופריקה של דבר, בדומה לפריקת עול או פריקת תכשיטים [רש"י, רד"ק]. מול עוצמה כזו, התוצאה ההכרחית היא וְאֵין מַצִּיל משיני הטורף [רד"ק].